אנחנו יושבות לשתות את הקפה בבוקר בבית הקפה השכונתי ליד הבית. שולטת כאן מין אווירת "נעלי בית ישנות", עם רהיטי עץ משופשפים משימוש, שולחנות קטנים מחופים בפורמיקה ולידם שרפרפים קטנים יותר המשמשים ככיסאות, מכונת קפה איטלקית בגוון בהיר, כד ובו פרחים טריים. הקירות מחופים עץ כהה וליד החלון הגדול הקרוע אל הרחוב הסואן, נמצא ספסל עץ חום עליו רובץ לפעמים חתול הבית.

 

אורורה בבית הקפה. בכל יום עם תיק שונה, עגילים, סיכה מעוטרת אבנים או מחרוזת (צילום: אילנה אפרתי)
אורורה בבית הקפה. בכל יום עם תיק שונה, עגילים, סיכה מעוטרת אבנים או מחרוזת (צילום: אילנה אפרתי)

 

יושבי בית הקפה הם מבקרים קבועים הלבושים באופן תל אביבי עכשווי, אולי מעט משודרג. רובם ככולם בגוונים אופייניים של אפורים וחומים מעט דהויים, בכוונה כמובן. בבוקרו של יום הם מעלעלים בנחת בעיתוני הבוקר או בוהים במסך הסמארטפון. זה קוד הלבוש הישראלי, שעלה לכותרות לאחרונה: משוחרר, לא מתחייב, לעתים מעט מוזנח, ללא כללים ברורים ומוגדרים.

 

אורורה בביתה. עושה שופינג בתוך הארון שלה ותמיד מוצאת בו הפתעות "חדשות" (צילום: אילנה אפרתי)
אורורה בביתה. עושה שופינג בתוך הארון שלה ותמיד מוצאת בו הפתעות "חדשות" (צילום: אילנה אפרתי)

 

לפתע מורגש שינוי. אל חלל בית הקפה פוסעת אישה יפה לבושה באלגנטיות מוקפדת. המראה והבגדים כה חריגים על רקע הגוונים המונוכרומטיים השולטים. יש הרגשה שהיא מאירה את המקום. היא מהפנטת, קשה להסיר ממנה את המבט.

אילנה התחילה לעקוב אחריה, וגילתה ששמה אורורה (שחר עולה, בלטינית). לאחר שפנינו אליה וסיפרנו לה על סקרנותנו, היא הקפידה להגיע מדי בוקר בתלבושת שונה – פעם חליפה תפורה מאריג שחור-לבן המורכבת ממקטורן מחויט עם חגורת מותן שחורה וחצאית עיפרון תואמת; בוקר אחר שמלה אדומה, ואחר כך חליפה חומה מחויטת וצעיף תואם קשור לצווארה. תמיד עם תיק שונה, עגילים, סיכה מעוטרת אבנים או מחרוזת. ברור שהיא יודעת להתלבש ומיומנת באמנות השילוב בין הפריטים. כל מה שהיא לובשת מונח על גופה באופן מושלם.

 

את התה היא שותה בקש, אולי כדי לשמור שלא יימחק השפתון משפתיה (צילום: אילנה אפרתי)
את התה היא שותה בקש, אולי כדי לשמור שלא יימחק השפתון משפתיה (צילום: אילנה אפרתי)

 

שיערה של אורורה בהיר ומסורק לאחור בסגנון שנות ה-40. למרות שנת הולדתה, 1929, היא נראית צעירה וחיונית, פניה יפות ומאופרות בקלות. את התה שלה היא שותה בקש, אולי כדי לשמור שלא יימחק השפתון משפתיה.

ביקשנו את רשותה לצלם וכך תיעדנו במשך השבוע את התלבושות השונות שאיתן הגיעה אורורה לבית הקפה. כשההיכרות העמיקה, אורורה אף הזמינה את אילנה לבקר בביתה ולהציץ בארונות המלאים באוספי הבגדים המגוונים שלה. הבגדים מסודרים בחלוקה עונתית – ארון חורף וארון קיץ. מספר תוויות שייכות לבתי האופנה ידועים, כמו אוסקר דה לה רנטה, שאנל, ז'יבנשי ופראדה.

 

הגרדרובה העשירה של אורורה נאספה בתחנות שונות בחייה וכוללת גם פריטים של בתי אופנה ידועים (צילום: אילנה אפרתי)
הגרדרובה העשירה של אורורה נאספה בתחנות שונות בחייה וכוללת גם פריטים של בתי אופנה ידועים (צילום: אילנה אפרתי)

 

את הגרדרובה העשירה שלה אספה אורורה בתחנות שונות בחייה, בעיקר בפריז. המלתחה מורכבת מבגדים המייצגים את אופנת המאה ה-20, משנות ה-50 ועד היום. אורורה לא מבינה את תרבות הקנייה הנוכחית ואת הנוהג לקנות בגדים לכמה חודשים ואז לזרוק אותם. היא, לעומת זאת, עושה שופינג בתוך הארון שלה ותמיד מוצאת בו הפתעות "חדשות".

אורורה שייכת לאנשים שמבינים אחרת את האופנה. אולי זה המשפט שמתאים לה: "אופנה זה מה שאת קונה, סגנון זה מה שאת עושה עם זה". היא נולדה ביאסי ב-1929, למדה, נישאה וחיה את רוב חייה בפריז. כיום היא חיה בתל אביב מול הים הכחול. לפריז, שם גרים ילדיה, לא תשוב כי "קר שם מדי ואפור", היא אומרת. מדי בוקר היא צועדת את המרחק הקצר בין ביתה לבית הקפה, לבושה במיטב בגדיה – אותם היא אינה שומרת לאירועים.

 

היא נולדה ביאסי ב-1929, למדה, נישאה וחיה את רוב חייה בפריז. אורורה בצעירותה (צילום: אילנה אפרתי)
היא נולדה ביאסי ב-1929, למדה, נישאה וחיה את רוב חייה בפריז. אורורה בצעירותה (צילום: אילנה אפרתי)

 

לא פעם אנו שומעות בסטודיו שלנו לקוחה שואלת "אבל לאן אני אלך עם זה?" היא מתכוונת שהבגד יפה, איכותי, מוקפד מדי. בישראל יש את התחושה שאין לאן ללכת עם בגדים יפים ושהסביבה לא מעודדת לבוש מוקפד. לתייר המגיע לארץ יש תחושה שהלבוש המקומי הוא סוג של מחיקה. הבגדים נראים כמו עברו כביסת יתר ודהו. יש האומרים שזה הסגנון התל אביבי הלא מתאמץ, המשאיר את הלובשים באנונימיות לא מתבלטת. אולי זו איכות חומרי הגלם, או אולי אנשים מפחדים להיראות שונים, ייחודיים, לספר סיפור אישי?

כולם נראים דומים, כאילו לבשו מין בגדי הסוואה. הסטטוס קוו היום בישראל הוא לבוש גנרי משעמם. לכן כל בוקר אנחנו ממתינות לאורורה, לחוש ולנחש באמצעות הבגדים שלבשה באיזה מצב רוח היא קמה היום ואיזה סיפור היא תספר לנו.