יש לי וידוי: אני רוצה להיות אדריכל. לא אדריכל של אינפורמציה או אינטראקציה כמו שאני עכשיו, אלא אדריכל אמיתי, שבונה דברים שלא נשארים חמש שנים אלא שורדים 100 שנה ושאנשים חיים בתוכם.
אני לא יודע, אולי זה מאוחר מדי, אבל למרות העובדה שאני יוצר דברים שמיליוני אנשים חווים, עדין קיים בי רצון לשנות את חייהם של עשרות אנשים בלבד, אבל לזמן ממושך יותר. בינתיים אני בכיכר יוסטון בלונדון, שבת בצהריים, מזג האוויר נפלא, ואני הולך לצפות בשתי תערוכות בוגרים של בתי ספר לאדריכלות. אני מבקר בתערוכות האלה באופן קבוע, וכל שנה הן מדהימות אותי מחדש ומחזקות בי את האהבה לתחום הזה.
>> לבלוג תערוכות הבוגרים בעיצוב ובאדריכלות 2015
מה כל כך חשוב בתערוכות בוגרים? קודם כל, הן מציגות את הסטודנטים בפני מעסיקים פוטנציאליים ובכך מאפשרות להם למצוא עבודה. בתי ספר נמדדים, בין השאר, במספר הבוגרים שמוצאים עבודה לאחר סיום התואר. גם עיצוב התערוכה הוא משמעותי: החלל, הסידור, הסיפור, חוויית הביקור. וכמובן, חשובות מאוד איכותם של הפרויקטים המוצגים והתחרות הפנימית בין הסטודנטים.התערוכה הראשונה שבה ביקרתי היתה של בית הספר לאדריכלות בארטלט (Bartlett), שעבר השנה לחלל חדש. התערוכה נערכה במעין מחסן ענק שיצר אחידות נפלאה בין כל המחלקות והפרויקטים. הבעיה הגדולה היתה התאורה, שבגללה נראו הפרויקטים הרבה פחות טוב מאשר בקטלוג. עם זאת, היצירתיות בניסיונות להבדיל בין החללים היתה פנטסטית. הנה כמה תמונות מהתערוכה:
תערוכת הבוגרים השנייה שבה ביקרתי היתה של בית הספר Architectural Association (ובקיצור: AA), הממוקם במבנה ישן שבו כל חדר שונה לחלוטין מקודמו. החיסרון שנבע מכך היה חוסר אחידות: התערוכה היתה פסיפס מגוון של נופים ורעיונות. היתרון: כל קורס וכל מחלקה קיבלו הבלטה משלהם. חלק מהמחלקות ניצלו זאת בצורה מדהימה, והאחרות נכשלו. תמונות לדוגמה:
יש כאן שימוש חכם בחלל קטן ואפשרות לדפדף בין עבודות. מצד אחד זה יוצר בעיה, שכן לא רואים את כל העבודות. מצד שני, אם מדובר בעבודות משניות, הפתרון הזה מעניין.
אחד החדרים היותר מוצלחים, לדעתי, עם המון השראה ביצירת חומרים ובמיוחד ביצירת הכיתוב עם הסלילים שמכניסים למדפסות תלת ממד:
היום תערוכות לא יכולות להתקיים רק בחללים שבהם מציגים אותן. אני מדמיין סיורי VR (מציאות מדומה) בחללי התערוכה לאנשים שלא יכולים להגיע או שגרים רחוק. בינתיים צריך להסתפק באתרי אינטרנט שמנסים להעביר חלק מהתחושה. בנושא הזה בארטלט נכשל בגדול, כי אין שום מקום ברשת שבו אפשר לראות את כל העבודות במרוכז. AA, מצידו, יצר אתר עמוס ומבולגן, בערך כמו החללים בתערוכה שלו. לגבי הקטלוגים, בארטלט יצר קטלוג מקיף עם דימויים של כל הפרויקטים, בעוד AA הפיק מגזין טקסט בלבד שלא מספק את הצרכים של מי שמעוניין לקחת את התערוכה איתו כמזכרת.
אחת הבעיות הגדולות בתערוכות אדריכלות היא שקשה מאוד להבין את הפרויקטים. עם כל הכבוד לאדריכלות, אלה שעוסקים בתחום מתקשים להסביר את העבודות שלהם, מה שיוצר בדרך כלל טקסטים ארוכים ומייגעים. לי זה גורם להישאב לפרויקט יותר ויותר בניסיון להבין אותו. לא תמיד אני מבין, אבל זה לא סותר את העובדה שאני נהנה. המסקנה שלי משתי התערוכות שראיתי היא שהעתיד של האדריכלות כבר כאן, ועכשיו צריך ליצור חומרים מספיק זולים וגרסאות גדולות יותר של המכונות שבהן הסטודנטים משתמשים, כדי להצליח לייצר מבנים כאלה במציאות.