מי לימד אותך ללמד? "אמא, המורה אמרה שאני גמד"

הוא בן ארבע עשרה וחצי, תלמיד כיתה ט', לא גבוה במיוחד. ליתר דיוק, האנדוקרינולוג שמטפל בו אומר שהוא ממוקם באחוזון הנמוך והמליץ להתחיל בטיפול של זריקות יומיומיות של הורמון גדילה או במילים אחרות - יש פוטנציאל. בוא נמצה את מה שנשאר ממנו.

"סליחה? המורה, זו חוצפה"

במשפחה לא נכנסים ללחץ. ההיסטוריה המשפחתית מצביעה על שושלת גברים שצמחו מאוחר. "late bloomer", קוראים לזה בלשון פיוטית. עם זאת, כדי לא לפספס את המומנטום וגם משום שחברותיה של אחותו הצעירה ממנו בשנתיים כבר מביטות בו מלמעלה ואולי גם משום שמדובר בגיל רגיש, בו הוא רואה את חבריו מתפתחים ורוצה גם, הוחלט ללכת על זה. מעבר לכך, מדובר בנער מקסים ואהוד, עם חיי חברה פעילים וחוש הומור שנון.

בושה, אכזבה ותסכול

הייתם פעם בני ארבע עשרה וחצי? חוויתם חלק בכם כ"פגם" או "דפקט בייצור?" כמו למשל, שיניים עקומות, חזה גדול, חזה שטוח, שומן עודף, אוזניים בולטות? משהו שהייתם צריכים להתמודד איתו בכל פגישה עם המראה, בכל מפגש עם ילדים בני גילכם, בכל מפגש עם מושא אהבתכם? ואז, מה הרגשתם? בושה, אכזבה, תסכול?

לצד זה יש תחושה תמידית של חוסר שייכות, כי מצד אחד, מתבגרים שמכבדים את עצמם לא רוצים להיות יותר מזוהים עם עולם הילדים ומצד שני, הם מרגישים שהמבוגרים לא מבינים אותם, אז מה שנשאר להם זה השדה החברתי בו הם חיים.

קורט לוין, פסיכולוג שחי בתחילת המאה הקודמת, נהג לכנות את המתבגרים "קבוצת שוליים", מושג שהיה נהוג לכנות בו קבוצות מהגרים ומיעוטים, משום שטען שבדומה להם גם אלה חולקים מאפיינים דומים המבדלים אותם מאחרים, כמו המראה, השפה, ערכים ועמדות שונים.