הדפסה
לכתבה באתר
אם היו שואלים אתכם מה היו הסיכויים של מהגרת יהודייה חסרת כל, ואולי מעל הכול – אישה, להצליח כיזמית עסקית בתחילת המאה ה-20, מה הייתם עונים? התיאור הזה עונה כמעט על כל הסטריאוטיפים של אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בחברה. באירופה ובארצות הברית של המאה ה-20, נשים, מהגרים, עניים, ויהודים סבלו מאפליה, מגבלות חברתיות ומכשולים רבים שנועדו למנוע מהם להיות חלק פעיל בחברה. אבל אישה אחת, הלנה רובינשטיין, מהגרת יהודייה מקרקוב שבפולין, שהגיעה ממשפחה דלת אמצעים, הצליחה כנגד כל הסיכויים להפוך לאשת עסקים שעמדה בראש אימפריית קוסמטיקה חובקת עולם. למרות הדעות הקדומות, היא התמידה בדרכה ואפילו שמרה על שם משפחתה המקורי, הזר.
ב-1 באפריל מלאו 50 שנה למותה של רובינשטיין, אבל רבים מהמסרים שלה נשארו רלוונטיים. החודש ביקרנו בתערוכה המוצגת במוזיאון היהודי בניו יורק, שמתארת את המסע שלה אל ההצלחה ואת החזון שלה לאישה המודרנית.
הלנה רובינשטיין נהגה לומר שיופי הוא כוח, וההצלחה שלה נבעה מהשאיפה לסייע לנשים אחרות להתחזק על ידי שיפור המראה החיצוני שלהן. במבט ראשון, הרעיון הזה נדמה שטחי ובנאלי. אנחנו מאוד ביקורתיים כיום כלפי מי ששופט נשים לפי מראן החיצוני בלבד, ומדגישים שגברים לא נשפטים לפי סטנדרטים כאלו. אבל הלנה רובינשטיין ראתה דברים אחרת. לפני שנשים זכו לקול במרחב הציבורי, הן היו צריכות לגבש ביטחון עצמי. אז כמו היום, ביטחון עצמי היה תלוי גם במראה החיצוני שלנו, והאיפור ומשחות הפנים הייחודיות שהיא מכרה נועדו לא רק לייפות אלא גם לחזק את הביטחון של הנשים.
רובינשטיין התחילה את המסע שלה אל ההצלחה באוסטרליה דווקא, לשם היגרה כדי להימנע משידוך שארגנה לה משפחתה. קרם הפנים שמכרה לאוסטרליות הבורגניות זכה להצלחה, והיא פתחה סלוני יופי בפריז, בלונדון ובניו יורק. סלון היופי היה הרבה יותר מחנות. זה היה מרחב נשי מוגן, בו למדו נשים על הגוף שלהן ועל הפנים שלהן, חיזקו את גופן בעיסויים ותרגילי יציבה נכונה, ולמדו כיצד להתאפר ולהסתרק כדי להיראות טוב ולהרגיש בטוחות בעצמן.
לעתים, איפור היה אקט פוליטי ממש. בתחילת המאה ה-20 נשים לא נהגו להתאפר, רק זונות ובנות המעמדות הנמוכים מרחו שפתון אדום או מסקרה שחורה. אך הלנה רובינשטיין שינתה את כל זה. בלונדון היא זיהתה שהסופרג'יסטיות, שלחמו בעד זכות בחירה לנשים, נוהגות למשוח את שפתיהן באודם כסמל לעצמאותן, והשתמשה ברעיון זה כדי להוכיח שלנשים יש כוח ונראות בפומבי. כך האיפור שהיא מכרה נועד לשנות את מעמד האישה, לחזק אותה ולא רק להפוך אותה ליפה יותר.
הלנה רובינשטיין העידה על עצמה שהיא אישה דרמטית, החלטית ונחרצת. היא זכתה לכינוי "מאדאם", ביטוי להערצה מהול בשמץ של ביקורת על נטייתה לדרמה ולמגלומניה. יש שפירשו את השאפתנות שלה כשחצנות או התנשאות ולעגו לה, אבל זו היתה השיטה שלה לפלס דרך בעולם שלא הסביר פנים לאישה יהודייה עצמאית ודעתנית.
כשרצתה לשכור דירה בבניין יוקרתי בניו יורק המשקיף על הפארק, נמסר לה מוועד הבית כי אינם מסכימים להשכיר דירות ליהודים. בתגובה, היא קנתה את הבניין כולו. באופן דומה, מבקרי אמנות נחשבים לעגו לאוסף האמנות הנרחב שלה וכינו אותו "אקלקטי", אבל היא התגאתה בכך שהיא קונה רק את האמנות שמוצאת חן בעיניה וסמכה על טעמה האישי יותר מאשר על עצתם של מומחים.
כעת, התערוכה במוזיאון היהודי בניו יורק מציגה באופן מעניין את החיים העשירים של הלנה רובינשטיין, את המסעות שלה בעולם, את התפתחות האיפור שלה, את אוספי האמנות ואת הסגנון המיוחד שלה. מעניין שזו הפעם הראשונה שהאוסף מוצג בשלמותו. בשנת 1966, לאחר מותה של המאדאם, נמכר האוסף במכירה פומבית ופוזר ברחבי העולם. אוצרי התערוכה הצליחו לאסוף ולרכז את הציורים, הפסלים, וגם התכשיטים, המיניאטורות והמלבושים המפוארים של רובינשטיין, ולהציגם יחד. הבגדים שלה, שמוצגים בתערוכה, היו לא פחות מרשימים מהתכשיטים שענדה. הם מעידים על האומץ הרב שהיה לה ללכת בעקבות השאיפות העצומות שלה, ולהגשים אותן בכוחות עצמה. הסיפור של הלנה רובינשטיין מעיד על הצלחה נשית כנגד כל הסיכויים, שנעה בזכות ההתמדה, ההתעקשות והחזון השאפתני של אישה אחת.
