בחודש מרץ האחרון נכנסה סיון גנון לסטודיו של מקעקעים, וביקשה לתת לעצמה מתנה - שני קעקועים. גנון, אלמנתו של מישר מאור גנון ז"ל שנהרג באסון הכרמל לפני ארבע שנים, ידעה בדיוק מה היא רוצה לחרוט על עורה.

 

"חשבתי כל הזמן איך אקעקע את שמו של מאור, עד שלילה אחד חלמתי שמישהו מקעקע עליי תווים. בבוקר הבנתי שהתווים היו הלחן של מילות השיר 'אהוב שלי מאור עיניי', שכתבתי שנה לאחר מותו. החלטתי שכאשר תהיה לי זוגיות חדשה שארגיש בה מספיק ביטחון, אקעקע עליי את הלחן של השיר וכך המנגינה תלווה את חיי".

 

היום הזה, שבו הרגישה מספיק בטוחה לקום ולעשות מעשה, הגיע לאחר שהחלה לצאת עם זיו קורן, צלם עיתונות בעל שם עולמי, המוכר גם כבן זוגה לשעבר ואבי בנותיה של גלית גוטמן. לצד הלחן, גנון החליטה לקעקע גם את הפרפר שיש לקורן על כף ידו, פרפר שכבר מזמן מזוהה איתו. היא ביקשה לקעקע אותו בדיוק באותו מקום שהוא מופיע אצלו. אחרי כמה שעות יצאה עם שני קעקועים: האחד לאורך כתף שמאל ("זיו אמר שהתווים צריכים להיות קרובים ללב"), והוא מסמל את אהבתה הישנה, והשני – קעקוע המסמל את האהבה החדשה בחייה.

 

"מאז שזיו הגיע לחיי הרגשתי כמו הפרפר שמקועקע אצלו. יום אחד אמרתי לו: 'זאת הפעם הראשונה שמישהו גרם לי לשחרר ולעוף ופתח לי את הלב. גם אם יום אחד לא נהיה יחד, תדע איזה תפקיד חשוב היה לך בחיי'. רק גבר מיוחד ואצילי יכול להכיל את סיפור החיים שלי".

 

זו הייתה קינה. בכיתי ושרתי

 

הייתה לה ילדות מאושרת. גנון, בת 31, גדלה במושב יגל (סמוך לשדה התעופה) כבת יחידה לצד שלושה אחים. אביה שירת 38 שנה במשמר הגבול. אמה עבדה כסייעת לגננת. שניים מאחיה משרתים בקבע. בית חם, היא אומרת, שגידל את ארבעת ילדיו על אהבת הארץ והמסורת. מגיל צעיר שרה בטקסי בית ספר וחלמה להיות זמרת. בצבא שירתה שנתיים בלהקה הצבאית של משמר הגבול. לאחר שחרורה עבדה שמונה שנים בשירות בתי הסוהר, מילאה תפקידים שונים במחלקת כוח אדם והופיעה כזמרת במתקני הכליאה ובאירועי שב"ס.

 

בגיל 21 פגשה את מאור גנון בהופעה של אייל גולן במלון באילת. הוא עבד שם כקצין בטחון. בעצם, הם הכירו מילדות. הוא גדל באותו בניין ביבנה שבו התגוררה סבתה. שלושה ימים לאחר הפגישה באילת הוא חזר בעקבותיה לאזור המרכז, ושנה לאחר מכן נישאו. מאור גנון התגייס לתפקיד לוחם ביחידת "נחשון" של שירות בתי הסוהר, קודם תוך זמן קצר לדרגת מפקד שאינו קצין, פיקד על צוות של 50 סוהרים וסומן לקידום. איש ערכים, אהוב ומוצלח, מלח הארץ. הילה, בתם בת השבע, נולדה שנה לאחר החתונה.

 

חייהם זרמו במסלול הנכון: סיון החלה ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, עבדה וגידלה את בתם. הם קנו בית פרטי בגן יבנה, סמוך להוריו, וחיכו להיכנס אליו. חודשיים לפני אסון הכרמל יצא מאור לקורס קצינים בבית הספר "ניר" ברמלה.

 

השריפה הגדולה בכרמל, שבה נספה בעלה, פרצה ב־2 בדצמבר 2010 ונמשכה חמישה ימים. עם פרוץ השריפה, נשלח אוטובוס שהוביל סוהרים לתגבר את פינויים של אסירי כלא דמון‏, אך נקלע לסופת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן. האוטובוס נלכד באש ונשרף. נהגו ו־37 מבין ארבעים נוסעיו, רובם צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר, נספו, ביניהם מאור גנון. באסון זה נספו גם שלושה כבאים, אחד מהם נער צופה אש, ושלושה קציני משטרה, שניסו להציל את נוסעי האוטובוס הבוער‏. בסך הכל, 44 הרוגים.

 

"באותו יום אמי הייתה אמורה לחגוג יום הולדת חמישים, ואנחנו סגרנו לה אולם והזמנו משפחה למסיבה רצינית", מספרת סיון. "פתאום מאור התקשר והודיע שהוא יוצא למשימה בכרמל ויחזור בערב. מעולם לא לחצתי עליו, אבל דווקא באותו יום ביקשתי שינסה להשתחרר. הוא אמר: 'אני הקצין התורן השבוע, אני לא יכול'".

 

את הידיעה על האסון קיבלה בדרכה הביתה, בצומת יבנה על כביש 4. על הקו הייתה קצינה שעבדה איתה, שאמרה שיש שמועה על כך אוטובוס של אסירים נקלע ללהבות. אסירים, היא הדגישה, לא סוהרים. סיון התקשרה למאור, אולם הוא לא ענה. בתוך שניות סובבה את ההגה וחזרה לעבודה. בארבע לפנות בוקר, לאחר הלילה הארוך בחייה, הודיעו כי מצאו את גופתו של מאור.

 

"היו רגעים שרציתי למות. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את הכאב הזה"
מאור גנון נקבר בבית העלמין של יבנה, עיר ילדותו. אלפי אנשים הגיעו להלוויה. אשתו עמדה מולם ושרה את "רב חובל", מהשירים האהובים עליו, אבל הדמעות חנקו את גרונה.

 

"זו הייתה קינה. בכיתי ושרתי, וכולם בכו איתי. השירה הייתה הדרך שלי להתחבר לכאב. ברגע שכיסו את האדמה בחול, הרגשתי שכיסו את הנשיות שלי. משהו בי מת".

 

שנת האבל הייתה קשה מנשוא. אחרי חצי שנה התמוטטה. לא רצתה לצאת מהמיטה. גייסה את חמה וחמותה לשמור על הילדה ורק רצתה לישון. לא רצתה ללכת ללימודים ("חברות החזיקו אותי ולבסוף סיימתי את הלימודים") ולא לעבודה.

 

"היו רגעים שרציתי למות. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את הכאב הזה, עד שיום אחד אבא של מאור אמר לי: 'אם את לא תקומי, אנחנו נתמוטט. הילדה צריכה אותך, אף אחד לא יעשה את זה במקומך', ואני קמתי".

 

זמן קצר לאחר מכן נעלם לה הקול, וחזר רק לאחר טיפול ממושך. "החלטתי שאת הקול לא יקחו ממני, זה כרטיס הביקור שלי", היא אומרת, "ועד היום נשארה שריטה על הקול".

 

אחד הזיכרונות האחרונים שלה מבעלה הוא יום ההולדת שלו, חודשיים לפני שנהרג.

 

"מאור ביקש ממני כמתנה שאקנה כיסא בבית הכנסת וגם תפילין וציצית חדשים", היא מתרגשת. "לא היינו דתיים, אבל בבית שלנו היה מקום חזק לאמונה, ואני הולכת היום עם הכוח הזה ועם האמונה שיהיה טוב ושאסור להפסיק לקוות".

 

היא גם מתרגשת כשהיא מספרת על המחווה הכי רומנטית שעשה למענה.

 

"היה ערב שבו מאור היה בבית. הוא ישב על המיטה שלנו וכתב לי מכתב אהבה, כשאני מתרחצת עם הילדה באמבטיה מרחק כמה צעדים ממנו. התאריך, אם אינני טועה, היה 15 באוקטובר 2010, חודשיים לפני השריפה. מאור כתב שבתקופה שהוא לא נמצא בבית בגלל הקורסים, הוא רוצה שאהיה חזקה. היו חודשים על גבי חודשים שהוא לא היה בבית, החיים לא היו קלים והעובדה שהוא כתב לי תודה על כך שאני מטפלת בילדה שלנו, נתנה לי עוד דלק להמשיך.

 

"את המכתב הוא חתם במשפט 'הכי חשוב לי שתהיי מאושרת'. קראתי, והרגשתי מדהים. בדיעבד, זו הייתה הצוואה שלו, והיום באמת ברור לי שהאושר של הילדה שלנו תלוי באושר שלי.

 

"בזכות האהבה שהייתה לנו אני יודעת מה זה לאהוב, ואני שמחה שזה היה הניסיון שלי. בזכות מאור אני לא שוכחת כמה אני שווה ואהובה".

 

בסיום שנת האבל הכניסה לבית הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו ("מאור היה מחובר לדת"), וזמן מה אחר כך החליטה לגשת לאודישן של "אייל גולן קורא לך" (העונה האחרונה), למרות שאינה קשורה לז'אנר המוזיקה המזרחית ואף הבהירה זאת למפיקי התוכנית. כשהתקבלה, נטלה חופשה ללא תשלום מהעבודה וקפצה למים העמוקים.

 

נשרת בשלב הראשון. באמת היית צריכה את זה?

"היה לי ברור שהתוכנית תיגמר מבחינתי בשלב הראשון, אבל הייתה לי מטרה אחת באותה תקופה: להנציח את מאור. הכרתי אותו בהופעה של אייל גולן ורציתי לסגור מעגל".

 

באחד הראיונות נשאלת אם לא היה לך פחד שיתייגו אותך כאלמנה שמנצלת את האבל הפרטי למינוף הקריירה.

"אני אלמנה שמתכוונת לחיות כמו שהיא בוחרת ולא כפי שמצופה ממנה. אני לא חושבת מה יגידו עליי. לא רציתי להסביר שאני שרה כבר מגיל שלוש, זה לא חשוב. הרי מי שבסוף חי עם הכאב והקושי זו אני. אבל אני זוכרת שהיה מישהו שכתב טוקבק מרושע על השמלה החושפנית שלבשתי באחת התוכניות. כאילו אלמנה לא יכולה להיות יפה ונשית ומסודרת. אני עדיין כזאת, לגמרי אלמנה, אבל מטופחת, ואני מקווה שאלמנות אחרות לא יפחדו לחיות. מגיע לנו להיות מאושרות".

 

כל מה שרקמתי, הכל נהרס

שנה ושלושה חודשים לאחר מות בעלה, זמן קצר לאחר שנשרה מהתוכנית, החלה ההתמודדות האמיתית שלה. היא עמדה לקראת סיום התואר הראשון ועזבה את העבודה בשב"ס כי לא יכלה להמשיך שם בלי מאור, "וכשהחלטתי להישאר בבית נפל לי האסימון. כולם המשיכו לחיות סביבי, ואני רציתי לצעוק לאנשים: 'היי, משהו קרה לי'. החלטתי שאני מקליטה אלבום ומתרגמת את העצב, הכאב והחלומות שלי לשירים".

 

אחר כך החליטה שאולי גם שינוי כתובת יעזור לה. השכירה את הבית בגן יבנה ושכרה דירה בשיכון ל' בתל אביב.

 

למה, בעצם?

"כל חיי, כל החלומות שלי, כל מה שרקמתי, הכל נהרס. בגיל 27 הרגשתי שאני מסתובבת בתוך מקום שבו הכל מת לי. כשהסתובבתי בתל אביב, ליד הים, חשבתי: לא משנה כמה אני מתה מבפנים, כאן יש חיים. אמרתי לעצמי שאם אני חיה, אני רוצה להרגיש. אני רוצה לכאוב, וגם לאהוב שוב. אני רוצה לחיות כמו כולם".

 

מה אמרה המשפחה של מאור על ההחלטה?

"היה להם קשה בהתחלה, אבל ביקשתי מהם את ברכת הדרך. הם איתי עד היום, תומכים בכל דבר שאני עושה וקוראים לי 'הבת השלישית שלנו'. הם רוצים שאהיה מאושרת. חמותי לא יכולה לראות אותי בוכה, ויש לי ימים כאלה".

 

איך היה המעבר?

"ביום שבו נערך המפגש הראשון של ההורים בגן של הילדה, הרגשתי שעשיתי את טעות חיי. לא הבנתי מאיפה היה לי אומץ. במפגש ניגשה אליי בחורה יפהפייה, מיכל, ואמרה: 'אפשר לחבק אותך?' היא סיפרה לי שלפני 16 שנה איבדה את בן זוגה באסון המסוקים, ולמרות האסון התחתנה ויש לה ארבעה ילדים. היא אמרה לי: 'אני אעזור לך' והפכה לחברה טובה שלי".

 

ובכל זאת, היא מודה, המעבר לתל אביב התחיל ברגל שמאל. "ישנתי עם הבת שלי בחדר שלה. החדר שלי הכיל רק ערימות כביסה. בכל ערב השכבתי אותה לישון כשאני איתה במיטה והידיים שלי עליה. היא הייתה נרדמת רק כשחשה רגועה, וזה לקח לפעמים שעות. אחר כך, ב־12 בלילה, היא הייתה שוב מתעוררת וקוראת לי בצרחות. לא היה ברור שיש חדר לילדה וחדר לאמא ושיש חיים לאמא וגם היא בנאדם. הלכתי למכון אדלר וביקשתי עזרה ממדריכת הורים. תוך חודש, באורח פלא, הבית נהיה רגוע".

 

רק כאשר סידרה את הבית ואת הלבבות, הרגישה מוכנה לפתוח שוב את הלב. באוקטובר 2013 החלה לצאת עם הצלם זיו קורן, כמה חודשים לאחר שהסתיימה מערכת היחסים ארוכת השנים שלו עם גלית גוטמן. גנון, שהכירה את קורן לאחר שהגיע לצלם אותה בכמה הזדמנויות, הגיעה לתערוכה שלו לפני כשנה, ונוצר קשר. תחילה היססה, אך החליטה להתגבר על החששות וקפצה למים העמוקים.

 

"אמרתי לעצמי שאם אני חיה, אני רוצה להרגיש. אני רוצה לכאוב, וגם לאהוב שוב. אני רוצה לחיות כמו כולם"

מאז הספיקו לבלות בחו"ל, בין היתר בתערוכת הצילום שלו בשוויץ. בארץ נצפו שניהם רוכבים יחד על אופניים, מבלים בסרטים ובמסעדות. עם בנותיו, שירה ואמה, היא בקשר נפלא, אך שומרת באדיקות על פרטיותן. בעתיד, לא קשה לנחש, היא תרצה עוד ילד. כרגע עדיין מוקדם לדבר על הדברים.

 

זיו מצלם באזורי עימות. זה לא מעצים את החרדות שמלוות אותך מאז האסון?

"אנחנו מדברים המון על העבודה שלו, אני מתעניינת מאוד במה שהוא עושה, אבל ניקיתי את החרדות לפני שהגעתי אליו. אני ממהרת לשלוח לו סמס אם אני יודעת שמשהו קרה, אבל הפחדים לא מנהלים אותי. אני מאמינה במשפט 'ושמרתם את נפשותיכם'. זיו מסתובב במקומות מסוכנים, עושה דברים שיש בהם סיכון, אבל לוקח אחריות, לא נכנס לבד לשום מקום, נזהר, וברוב המקומות הוא ממוגן.

 

"אני מעדיפה לשחרר, לחוות את החיים, גם כדי שבן הזוג שלי יעשה את מה שהוא אוהב וגם כדי שאני אעשה את כל הדברים שאני אוהבת, בלי לפחד. כולי תפילה שיקרו לי רק דברים טובים מעכשיו".

 

איך זיו מתמודד עם המקום של מאור בחייך?

"זיו קיבל את סיפור החיים שלי ואת המטענים, ויש לו כבוד לעבר שלי. הוא מגיע איתי לאזכרות ולוקח חלק באירועים לזכרו של מאור, כמו טורניר הקטרגל שמתקיים מדי שנה בפסח בתל אביב. רק גבר מיוחד כמו זיו יכול להכיל אותי ולנהוג באצילות נפש, בכבוד, בהתחשבות וברגישות שאין לה סוף".

 

סיון גנון רוצה עכשיו לנוח. לפני שנה עצרה כדי לנשום ולטפל בעצמה. את אלבום הבכורה היא סיימה להקליט. חמישה שירים כבר יצאו לרדיו וליו־טיוב. עשתה הכל מתוך סחרחורת של כאב ושל ייאוש ורצון לממש את עצמה, הרגישה שהזמן דוחק ובכל רגע יכול לקרות משהו והכל ייגמר. עכשיו היא רוצה לחכות. האלבום יושק כשתרגיש מוכנה.

 

בביתה היא מעבירה היום שיעורי פיתוח קול, ואחת לשבוע מעבירה הרצאה מלווה בשירה, מול חיילים, אסירים, תלמידים בתיכון. כל קהל והתוכן שמותאם לו. עם נשים היא מדברת גם על עניני הלב.

 

"אני מספרת להן איך איבדתי את הנשיות שלי ומה עשיתי כדי להחזיר אותה. אני מספרת על הפעם הראשונה שאת מתלבשת ומתאפרת ואיך מגיבים אלייך. נשים מקשיבות לי".

 

מה התגובה הכי נפוצה בהרצאות שלך?

"מי שיודע שאני בזוגיות, שואל: 'איך זה עובד ביחד? איך הגבר החדש בחייך נושא בדבר הזה? איך את יכולה לחלוק את עצמך בין שניהם?'"

 

ומה את עונה?

"אני מסבירה שאלה שני שבילים שלא נמצאים אחד על השני, אלא אחד לצד השני. כמו הקעקועים שלי. אף אחד לא יכול להתחרות במישהו מת, ומישהו מת גם לא יכול לחזור משם אף פעם".

_______________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים:

 

  • המתנחלת הפמיניסטית שמעודדת סטודנטים לעבור להתנחלויות