200 שנה לאחר שהונפה הגיליוטינה על ראשה של מארי אנטואנט, הוצבה במרכז פריז גיליוטינה נוספת. הפעם היתה זו עריפת ראשים מטפורית, בה לקחו חלק שלושה טייקוני אופנה בולטים בעיר האורות – המעצבים פאקו רבאן ופייר קרדן, ואיש העסקים פייר ברז'ה, יד ימינו של איב סאן לורן. המטרה: מעצבי האופנה הצעירים ג'ון גליאנו ואלכסנדר מקווין, שעשו במחצית השנייה של שנות ה-90 את הדרך מלונדון אל קודש הקודשים של פריז – מקווין אל ז'יבנשי, גליאנו לבית כריסטיאן דיור. התצוגות הראוותניות, העירום המוחצן והשפה התיאטרלית של השניים, נתקעו לבורגנות הצרפתית בגרון כמו בגט יבש משלשום. ברז'ה כינה את התצוגות "קרקס", רבאן תיאר את עבודתם כ"זבל. בגדים שנמכרים בחנויות סקס זולות", ואילו קרדן התלונן בטון טרחני כי המעצבים הצעירים "כבר לא מלבישים נשים, אלא מפשיטים אותן".

 

הניסיון לחיסול ממוקד רק חיזק את מעמדם של הילדים הרעים של פריז באותם ימים, אך עשור מאוחר יותר נעלם כל אחד מהם בדרכו: הראשון תלה את עצמו לאחר שנים ארוכות של דיכאון, השני התמכר לסמים ולאלכוהול, ונבעט בבושת פנים לאחר התבטאות אנטישמית אומללה. איך אומרים בצרפתית, סה לה וי – אלה החיים.

 

>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד

 

סיפור נסיקתם של מקווין וגליאנו בשנות ה-90 מופיע באחת הסצנות בסרט התיעודי החדש "האופנה בשנות ה-90", שישודר הערב (שלישי, 23:00) בערוץ 8 בהקרנת בכורה. את הסרט יצר הדוקומנטריסט הצרפתי לואיק פריז'אן, שחתום בין היתר על סדרת הסרטים "היום שלפני", העוקבת אחר השעות שקדמו לתצוגות של מיטב בתי האופנה (לנוון, ורסאצ'ה, סוניה ריקל ואחרים), וסרט תיעודי על מארק ג'ייקובס בבית לואי ויטון.

 

"האופנה בשנות ה-90" הוא מסמך דחוס, משעשע ועתיר רבדים, המורכב מפסיפס מרהיב של קטעי ארכיון לצד ראיונות עם אושיות אופנה בולטות, בקצב מהיר לאורך 52 דקות. על פי פריז'אן, שנות ה-90 היו אחד העשורים הבולטים באופנה של המאה ה-20; עשור מלא בניגודים, בו פעלו זה לצד זה כריסטיאן לקרואה האקסצנטרי והלמוט לאנג המינימליסטי, סינדי קרופורד השופעת וקייט מוס השדופה, ומראה הגראנג' שהפיצו מארק ג'ייקובס ומרטין מרג'יאלה אל מול הגודש והסקסיות של ג'יאני ורסאצ'ה. "התגלמות התזה, האנטיתזה והסינתזה", כפי שאומר הבמאי בתחילת הסרט.

 

עוד בערוץ האופנה

 

תזמון יציאתו של הסרט אינו מקרי, ומתייחס להתרפקות הנוכחית על אותו עשור. מגזיני האופנה מציבים על שעריהם את דוגמניות העל של אותם ימים (לינדה, נעמי וקייט מוס), אופנת הגראנג' והבלינג נמצאות במגמת רטרו, הלוגומאניה נמצאת בשיאה הודות למעצבים שגדלו על אותו עשור כמו אלכסנדר וונג בן ה-30, וספר חדש הסוקר את כוכבי האופנה של אותם ימים ראה אור בתחילת החודש בהוצאת הספרים Touchstone. חזרנו במנהרת הזמן כדי לנקות את האבק מנעלי הד"ר מרטינס שלנו ולסמן את נקודות השיא של שנות ה-90, אשר הפכו אותו לעשור הכי משפיע באופנה.

 

מודל היופי

 

מודל היופי הנשי עבר תפנית חדה בשנות ה-90. היתה זו הפעם האחרונה שמידה 38 נחשבה ללגיטימית בתעשיית האופנה, כשדוגמניות כמו קלאודיה שיפר וסינדי קרופורד פיזזו על המסלול והציגו גוף אתלטי, חיוכים ויטאליים ולוק זוהר – אשר מאוחר יותר כונו בבוז "המראה הבריא". לשינוי הגדול אחראית כמובן קייט מוס, שהגיעה כנציגת ההרואין שיק ושברה את החוקים, עם הגוף השדוף והשפתיים הסדוקות שעמדו כאנטיתזה מוחלטת למודל היופי הקודם. ההקשר המיידי שנעשה בין תעשיית האופנה לסמים קשים זעזע את העולם, עד שאפילו ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית דאז, האשים במאי 1997 את תעשיית האופנה בעידוד שימוש בהרואין, בנאום שנשא בבית הלבן. "אין צורך להאדיר התמכרויות כדי למכור בגדים", אמר קלינטון. "האדרה של הרואין היא הרסנית. זה לא יפה, זה מכוער. זהו אינו דיון על אמנות, אלא על חיים ומוות. וגלוריפיקציה של מוות אינה טובה לאף חברה".

 

 

קייט מוס. הגוף השדוף עמד כאנטיתזה מוחלטת למודל היופי הקודם (צילום: gettyimages)
קייט מוס. הגוף השדוף עמד כאנטיתזה מוחלטת למודל היופי הקודם (צילום: gettyimages)

 

 

הטרנדים

 

חיפוש עכשווי ב-eBay אחר חולצת טי עם הדפס הלוגו של טומי הילפיגר משנות ה-90, מגלה כי מה שזכה באותם ימים לאינספור חיקויים זולים בשוק הכרמל, יעלה היום מאות שקלים. כן, הניינטיז חוזרות, ומה שנראה לנו בזמנו המוני, וולגארי וחסר שיק, שב לאופנה תחת פילטר של מודעות עצמית גבוהה. מי ששמר בארון את בגדי האוברסייז עם הלוגו של TOMMY ו-CK, יכול לעשות היום מיליונים על גבם של חובבי רטרו.

 

שנות ה-90 ייזכרו כעשור שכונן חלק גדול מהטרנדים שאנו רואים היום ברשתות האופנה, ביניהם המכנסיים הנמוכים וחולצות הבטן, כמו גם טרנדים בצילום אופנה סמי-דוקומנטרי באדיבות צלמים כמו טרי ריצ'רדסון ויורגן טלר. אולם שלושת הטרנדים הבולטים ביותר שיצאו מאותו עשור הם אופנת הרחוב (הגראנג', ההיפ הופ והבלינג), המינימליזם והטעם הרע. אם עד שנות ה-90 ניסו מעצבי האופנה לנסח מה נלבש בעוד כחצי שנה, מעצבים כמו מארק ג'ייקובס, ז'אן פול גוטייה, וולטר ואן בירנדונק וטומי הילפיגר אימצו את הטרנדים מהרחוב, והחזירו אותם דרך פילטר חדש אל אופנת העילית. כך מצאו את עצמם בוגרי מסיבות הרייב, צעירי הגראנג' וילדי השחורים בארצות הברית, הופכים מקבוצות שוליים למבשרי האופנה. מארק ג'ייקובס, לדוגמה, העלה ב-1993 תצוגה בהשראת הגראנג' לבית האופנה פרי אליס, שאומנם נחשבת לאחת הקולקציות החשובות שעיצב, אך גרמה לפיטוריו יום לאחר מכן.

 

 

אופנת הרחוב מגיעה אל המסלול: שאנל, קלווין קליין וטומי הילפיגר
אופנת הרחוב מגיעה אל המסלול: שאנל, קלווין קליין וטומי הילפיגר

 

 

את המינימליזם שהגיע לאחר תקופה של גודש עיצובי בתחילת שנות ה-90 – עם ההערצה לטופ מודלס ולתצוגות הראוותניות של טיירי מוגלר, קלוד מונטנה ושאנל – ניסחו המעצבים הלמוט לאנג האוסטרי וז'יל סנדר הגרמנייה. אלה היו בגדים פשוטים למראה אבל מורכבים ללבישה, שנתפרו בחייטות עילית והציגו ניקיון עיצובי מהמעלה הראשונה. הצבעוניות הרזה והמונוכרומטית השפיעה גם שני עשורים מאוחר יותר על מעצבים רבים, אך באותה עת הטון המינימליסטי לא החזיק מעמד זמן רב ופינה את מקומו ל"טעם רע" שהביאו איתם מעצבים כמו ג'ון גליאנו, ג'יאני ורסאצ'ה, מיוצ'ה פראדה וכריסטיאן לקרואה, שהתפרעו על המסלולים בגודש של צבעים, טקסטורות, חומרים והשראות.

 

המעצבים

 

האימפריה הבריטית לא עצרה בהודו. סטלה מקרטני, פיבי פילו, ג'ון גליאנו ואלכסנדר מקווין היו המעצבים הבריטים הבולטים ביותר שהשחילו רגל בבתי אופנה צרפתיים מבוססים, וגרמו לזעזוע. טום פורד בגוצ'י (ומאוחר יותר בסאן לורן) ומארק ג'ייקובס בלואי ויטון, השלימו את תהליך הגלובליזציה בתעשייה. היה זה עשור של מינויים חדשים, שדחק לפינה דינוזאורים כמו איב סאן לורן, פייר קרדן ופאקו רבאן. אחת הסיבות לשינויים במצבת כוח האדם בבתי האופנה נולדה מתוך צמיחתם של שני תאגידי אופנה בולטים: LVMH של ברנאר ארנו, ו-PPR (היום Kering) של פרנסואה פינו. השניים העסיקו ציידי כישרונות בבתי הספר לאופנה, שחיפשו את המעצבים הבולטים, הנוצצים והשערורייתיים שיסירו את האבק מעל בתי האופנה הגדולים שרכשו, ויטעינו אותם באופנה מעוררת תשוקה. בשלב השני והמורכב יותר של תהליך זה, מותגו המעצבים כסופר סטארס. יחד עם הסלבריטאים שהתייצבו בשורות הראשונות של תצוגות האופנה, נולד דור חדש של מעצבי אופנה, שהיו מפורסמים יותר מהבגדים שעיצבו. זו אחת הסיבות, אגב, שהמעצב מרטין מרג'יאלה סירב לקחת חלק בקרקס האופנה הגדול, ועד לפרישתו לפני חמש שנים נמנע מלהצטלם ולהתראיין באופן פומבי.

 

 

קבוצה מאוחדת עסקית ותדמיתית: הטופ מודלס של שנות ה-90
קבוצה מאוחדת עסקית ותדמיתית: הטופ מודלס של שנות ה-90

 

 

הטופ מודלס

 

לינדה, נעמי, קלאודיה, סינדי, קריסטן – הן לא התעוררו בשביל פחות מ-10,000 דולר ליום צילום, ואנחנו, מצדנו, שמרנו להן אמונים עד היום. בזמן שקארה דלווין עושה פרצופים באינסטגרם כדי לקבל אייטמים, לינדה אוונג'ליסטה פשוט היתה לינדה. רבבות מילים נכתבו על עידן הטופ מודלס של שנות ה-90. בניגוד לדוגמניות הפועלות כיום, בעידן ההוא הן היו קבוצה מאוחדת עסקית ותדמיתית. כריסטי טרלינגטון, נעמי קמפבל, אל מקפירסון וקלאודיה שיפר השיקו יחד בשנת 1998 את "פאשן קפה" (ההארד רוק קפה של הדוגמניות) ויחד הן גם הצטלמו לקמפיינים (ורסאצ'ה, שאנל) ולשערי מגזינים. עד היום הן נחשבות לסיפור הצלחה משותף, ושער גיליון ספטמבר של ווג יפן מוכיח את כוחן כקבוצה. צופים מיומנים בסרט, אגב, יוכלו לזהות בו לשבריר שנייה גם את הדוגמניות שירז טל ונינה (ויק) ברוש.

 

המיניות

 

תעשיית האופנה, על המתירנות המינית והקהילה ההומוסקסואלית שזוכה בה לייצוג רחב, עמדה בשנות ה-90 בצלה של מחלת האיידס. המחלה זכתה להתייחסות של מעצבים ובתי אופנה רבים, עם תצוגות שנעשו כתרומה למאבק באיידס. חברת בנטון כיסתה את האובליסק שבכיכר קונקורד בפריז בקונדום ענקי, מעצב האופנה וולטר ואן בירנדונק הציב מסלול צר שבו הדוגמנים התרסקו בפתאומיות, והמעצבים ז'אן פול גוטייה וטיירי מוגלר הציגו בגדי גוף הדוקים עשויים לאטקס, שיצרו גוף חדש, סקסי ומוגן. "עטפנו את הגוף כולו בקונדום", מתוודה גוטייה בסרט.

 

ככל שהתקדמו השנים, חזרה המיניות למרכז המסלול. בתצוגה של שאנל, למשל, עלו הדוגמניות עם חצאיות שבמרכזן רוכסן אותו פתחו לעיני הקהל, בוורסאצ'ה הציגו תחתונים ממותגים ובתצוגה של טום פורד לגוצ'י בשנת 1995 שוגרו אל המסלול דוגמניות שנראו כאילו יצאו מאורגיה פרועה. איפור מעושן נמרח על פניהן והן היו לבושות בחצאית קצרות, חולצות חושפות פטמות וגופיות קטנות מסאטן. פורד המשיך עם האסתטיקה הזו גם בקמפיינים שיצר יחד עם הסטייליסטית (ומאוחר יותר עורכת האופנה) קארין רויטפלד, שהיו טעונים במיניות פורצת גבולות. בקמפיין אביב-קיץ 1996, למשל, נראתה דוגמנית שרועה אל מול מפשעה של גבר היושב על ספה בתחתונים בלבד, כשידו השמאלית לופתת את ישבנה.

 

 

ילדי הגראנג' הפכו למובילי אופנה. קורט קוביין (צילום: gettyimages)
ילדי הגראנג' הפכו למובילי אופנה. קורט קוביין (צילום: gettyimages)

 

 

המגזינים

 

אי אפשר לדמיין את שנות ה-90 ללא סוכני התיווך שלה: המגזינים. בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות של היום, מגזינים נראים כמו מותרות, אובייקט פרה-היסטורי שמכוון בעיקר לאנשי תעשייה, אבל אז הם היו אוויר לנשימה. חמצן אופנתי שהסעיר את הקוראים – מריח הדפים ועד להפקות האופנה שהציגו את הבגדים החדשים, הדוגמניות הבולטות והטרנדים החמים. לצד המגזינים המסחריים, שנות ה-90 ייזכרו כתקופת הזוהר של המגזינים הבריטיים The Face ו-i-D והמגזין הצרפתי Purple. הם הציגו תפיסה אינטלקטואלית ובועטת של אופנה, הכתירו מודלים חדשים של יופי ולימדו אותנו עשרות שיעורים מאלפים ומעלפים באופנה אוונגרדית ופורצת דרך. דרכם למדנו לאהוב את היופי המוזר של קייט מוס, להתפעל מהסגנון הדה-קונסטרוקטיביסטי של מרטין מרג'יאלה, ואיך לעזאזל מאייתים דמולמסטר. אבל יותר מכל, הם גרמו לנו להאמין שהעולם הוא לא כזה גדול, ושהמרחק בין תל אביב לפריז, לונדון וניו יורק, נמדד בציפייה לגיליון הבא.