מאת ענת ציגלמן

 

כשבנות משפחתי הקטנות (עוד לא בנות חמש) רוקדות, אני מסתכלת בהן בהשתאות. בגלל הפלא שהן, כמובן, אבל גם בגלל יכולתן המפליאה, התמימה לחלוטין, לענטז. ברור שהן מחקות תנועות שראו, אבל היכן? ואז אני חושבת: בכל מקום. בהופעות והצגות לילדים, בסרטים מצוירים, בפרסומות שמקיפות-מתקיפות אותן וכמובן בגן, שאליו מתנקזים כל הדימויים שילדים סופגים מסביב.  

ענטוזים כשלעצמם לא מפחידים אותי. אני מקווה שהן יגדלו להיות גאות בגופן, שלמות וחופשיות איתו, וריקוד משוחרר מעכבות הוא חלק מהעניין. אבל האם המסרים שהן מקבלות מסביב מבטיחים את מה שאני מאחלת להן? או שאולי להיפך, ויש במסרים האלה איום, בגלל הטמעת התפישה המעוותת של עצמן ושל תפקידן מול גברים?  

כדי לא להיכנס ללחץ, אני משננת לעצמי את דברי הניחומים הרגילים: מה שקובע באמת היא הדוגמה שהן מקבלות מהאנשים הקרובים להן, ה"תיווך" של המציאות שהן רואות וכו'.   

הדיון הזה שחוק עד היסוד, אך ממשיך להתנהל. גם הוויכוח על תרומתו של הפורנו הזמין לחינוך המיני של ילדינו רחוק מלהסתיים: האם הוא באמת יפגום בחיי המין שלהם? לכן, כשהתחלתי לצפות בסרט שהכינה מיטל גיספן, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית ב-HIT חולון, חשבתי שהנה מתחילה לה עוד הטפה, עוד טיעון צדקני ושמרני. אבל הסרט תפס אותי בן רגע. אחרי שלוש דקות הרגשתי שיד גדולה לופתת את בטני, ואימה טיפסה ממנה ועלתה לגרון.

 

''פורני'': תכנים למבוגרים, שארוזים כמו ממתקים לילדים
''פורני'': תכנים למבוגרים, שארוזים כמו ממתקים לילדים

 

נשמע דרמטי? אולי. אבל המראה שמציבה לנו גיספן, באמצעים גרפיים פשוטים ומדויקים, היא אכזרית. דמותנו נשקפת שם, והיא בוטה, זולה, חסרת כבוד ורגישות. קליפים וקטעי פרסומת ותוכניות ריאליטי (מיילי סיירוס, נטלי דדון ובר רפאלי מככבות) נאספו ונארזו יחד, בסגנון שמדמה ביעילות מארזים גרפיים של ערוצי ילדים. לערוץ הדמיוני-לא-דמיוני הזה ניתן השם המתיילד והחמוד "פורני".

 

מיטל גיספן. ''ביקורת על האדישות הכללית'' (צילום: פבל וילנסקי)
מיטל גיספן. ''ביקורת על האדישות הכללית'' (צילום: פבל וילנסקי)

 

"כולנו‭ ‬רואים, שומעים‭ ‬וקוראים‭ ‬על‭ ‬מקרי‭ ‬אונס‭ ‬ומעשי‭ ‬זוועה‭ ‬שילדים‭ ‬עושים‭ ‬בילדים'', אמרה גיספן כשהציגה את הסרט שלה. "אונס, ‬אונס‭ ‬קבוצתי, הטרדה‭ ‬מינית ‬או‭ ‬תיעודים‭ ‬וצילומים‭ ‬חושפניים‭ ‬שמופצים ברשת. כל‭ ‬אלה‭ ‬הם‭ ‬פועל‭ ‬יוצא‭ ‬של‭ ‬חשיפה‭ ‬של‭ ‬ילדים‭ ‬למסרים‭ ‬מיניים‭ ‬פוגעניים,‭ ‬המוטמעים‭ ‬בכוונה‭ ‬בתכני‭ ‬פרסום‭ ‬הגודשים‭ ‬את‭ ‬המרחב‭ ‬הציבורי. מטרת‭ ‬הפרויקט‭ ‬היא‭ ‬מחאה חריפה‭ ‬וביקורת‭ ‬על‭ ‬האדישות‭ ‬הכללית". האם יש לה סיכוי, או שמדובר רק בעוד דימוי שיישטף באוקיינוס הדימויים סביבנו?