אמש התקיימה בחלל האנגר 11 בתל אביב תצוגת הגמר של 21 בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה. בדברים שנשא ראש המחלקה רן שבני, הוא התייחס למצבה הרעוע של תעשיית האופנה הישראלית, שנמצאת, לדבריו, במשבר חמור בעקבות השתלטותן של רשתות אופנה מחו"ל והמעבר לייצור המוני במזרח אסיה. אלא שראש המחלקה הצעיר שמבקש להצעיד את ויצו חיפה קדימה, שכח לציין את האשמה המרכזית בהתדרדרותה של תעשיית הטקסטיל: ממשלת ישראל. ייצור המוני קיים בכל העולם ורשתות אופנה נמכרות מטוקיו ועד לוס אנג'לס. מה ששונה בישראל הוא היעדר סיוע כלכלי מהמדינה לתעשיית העיצוב, באמצעות הקלות מס וארנונה. ויש כמובן את עניין מחירי השכירות האסטרונומיים שגובים הקניונים בישראל ואת שיטת המכירה הנהוגה בישראל - הקונסיגנציה.

 

הפתרון שהגה שבני השנה כדי להילחם בזארה ו-H&M הוא להחזיר עטרה ליושנה, להשיב את גאוות היחידה של ישראל כמעצמת טקסטיל ולהחזיר את הכוח לידי המעצבים. "לאחר דיון מעמיק עם צוות המרצים הבכירים", אמר שבני בנאומו, "החלטנו לתת לסטודנטים נושא-על כמקור השראה: ישראליות. הגענו למסקנה זאת כי אנו מאמינים שהחיבור לזהות הישראלית, של כולנו, יניב קולקציות בעלות כתב יד אישי עם ניחוח ישראלי".

 

מה רבה היתה האכזבה לגלות בסופו של ערב כי רבים מהבוגרים בחרו בפרשנויות שטחיות לחלוטין לנושא כה עמוק ועשיר בזוויות, והתעלמו כמעט לחלוטין מהנושאים המרכזיים בסדר היום הישראלי, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני או יוקר המחייה, לטובת טיפול בנושאים כמו האמנות הישראלית, אלמנטים מהעולם היהודי והטיול להודו לאחר הצבא.

 

התצוגה בהפקתה של סמדר גנזי התקיימה בשני חלקים: תחילה עלו דגמים נבחרים של סטודנטים משנים ב' ו-ג', ורק אחריהם הופיעו 21 קולקציות הגמר של בוגרי המחלקה. את שני חלקי התצוגה פתח הדוגמן לאון שוובסקי (אקס "האח הגדול"), שמילא את משבצת הפנים המוכרות על המסלול.

 

דבריו של שבני הדהדו לאורך כל התצוגה, בעיקר בחלקים הפחות טובים שלה, והיו לא מעט כאלה. נכון, הסטודנטים יצרו את ההדפסים, הרקמות וחיתוכי הבדים לקולקציה בעצמם - הישג לא מבוטל בפני עצמו - אך כל זה בא על חשבון בניית גזרה מדויקת והתאמתה ללובשת או גימורים מוקפדים. אם לשבני יש אספירציות להוציא את תעשיית האופנה המקומית מהמשבר אליו נקלעה, יהיה עליו לחזק הרבה יותר את דור העתיד שלה ולהנחיל לסטודנטים שלו את ערכי העיצוב הבסיסיים, כי זו הנקודה שבה הכל מתחיל.

 

מתוך 21 הקולקציות שהוצגו אמש, בחרנו את שלושת הפרויקטים המרשימים ביותר, שהציגו קונספט הדוק ומשכנע, עומק ותפישה אופנתית מרעננת, שהצליחה לומר משהו מקורי על הזהות המקומית שלנו. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

 

 

אלה איוונוב. שילוב של מסורת אוקראינית וחינוך מאופק, לצד צבעוניות מתפרצת של האקלים המקומי (צילום: איציק בירן )
אלה איוונוב. שילוב של מסורת אוקראינית וחינוך מאופק, לצד צבעוניות מתפרצת של האקלים המקומי (צילום: איציק בירן )

 

 

מי: אלה איוונוב

 

מה: קולקציית "אלוונטינה" היא קולקציה אישית, ששמה מרפרר לשם המעצבת, שבדרך מאוקראינה לישראל הפכה מאלווטינה לאלוונטינה המשובש, ועד לאלה הקצר, הקולע והבינלאומי. הקולקציה היא אוסף זכרונות ילדות של איוונוב - שילוב של מסורת אוקראינית וחינוך מאופק, לצד צבעוניות מתפרצת של האקלים המקומי. "כביטוי לאושר ולתחושת השפע האינסופי שחוויתי כשעלינו ארצה", מסבירה איוונוב, "שילבתי בקולקציה אפליקציות של מגזרות נייר בטכניקה יהודית מסורתית, המסמלת את השאיפה לאחדות, לסובלנות ולקיבוץ כל היהודים לארץ".

אהבנו: מבחינתנו זו היתה הקולקציה הטובה ביותר של הערב. היא היתה לבישה, מקורית ועומדת בפני עצמה, גם ללא הבנת ההשראה שהובילה ליצירתה. עבודות היד של איוונוב הורגשו בכל אחד מן הדגמים שעלו אל המסלול, כמו רקמה שיצרה את המילה שלום, או רקמה נוספת בסגנון רוסי, שעיטרה סרפן בצבע אפור. לזכותה של איוונוב ייאמר שהיא הצליחה להקפיץ את הרקמות למקום חדש, עכשווי ואופנתי בשמלת מקסי לבנה שהתפארה ברקמות ניאון צבעוניות.

 

מי: אמי ניקולאיבסקי

 

מה: "ארץ נהדרת" - קולקציה צבעונית, מקורית, חצופה ומלאה הומור, שמבקרת את רעיון כור ההיתוך הציוני, שביקש לטשטש את סממני ההגירה ולייצר סגנון אחיד לכל. ניקולאיבסקי ביקשה ליצור שילוב בין מגוון העדות והסממנים שלהן והרכיבה חמש מערכות לבוש, שכל אחת מהן הוקדשה לקבוצה אתנית שונה בישראל.

אהבנו: הבחירה בשם קולקציה הזהה לשמה של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית והמיתולוגית, הטעינה את פרויקט הגמר של ניקולאיבסקי באופן אוטומטי בממד ביקורתי וסרקסטי שאפיין גם את העבודה עצמה, שהגישה את הישראליאנה המקומית על מגש כסף. היתה שם שמלת מעוינים בצבעי הדגל, שבחלקה האחורי הכיתוב "מיוצר בישראל" ואשר אימרותיה נראו ככובעי טמבל רבים. במערכת לבוש אחרת יצרה ניקולאיבסקי הדפס של חמסה פסיכדלית על ז'קט קפוצ'ון כתום, שנראה כמתאים יותר למסיבת אסיד מאשר כניסיון לסמל את עדות המזרח. מוצלח ביותר היה גם תיק שיצרה הבוגרת, שעליו הדפס של מטריושקה רוסית. על אף ריבוי האלמנטים והמרכיבים בקולקציה, היא הצליחה להיראות מגובשת ולספק אתנחתא קומית ואמירה עיצובית גם יחד.

 

 

דנה בוידק. חתמה את תצוגת הבוגרים (צילום: איציק בירן )
דנה בוידק. חתמה את תצוגת הבוגרים (צילום: איציק בירן )

 

 

מי: דנה בוידק

 

מה: הקולקציה שחתמה את התצוגה היתה מחוה ל"דלות החומר", אותו סגנון אמנות פופולארי משנות ה-60 ואילך, שניסח במשך תקופה ארוכה את הקאנון האמנותי בארץ, עם אמנים בולטים כרפי לביא ז"ל, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ואחרים. בקטלוג הבוגרים מציינת בוידק כי בחרה לחבר בין דלות החומר לסיפורה של משפחתה, שהיגרה לכאן ממזרח אירופה ונאלצה להתקיים בדוחק. כחלק מהתמודדות זו, מסבירה בוידק, נאלצה סבתה לפרק בגדים ישנים ולהרכיבם מחדש בסגנון הקסטומייזינג, שהיה טרנד גדול מאוד באופנה העולמית בתחילת שנות ה-2000.

אהבנו: את הבחירה הנבונה של הטקסטיל והצבעוניות, שסייעו לקולקציה השאפתנית הזו לחתום את תצוגת הבוגרים – כבוד לו זוכה הפרויקט המוערך ביותר במחלקה. תמונת הסיום של הקולקציה הצליחה ללכוד במשהו את הנינוחות הישראלית הלא מתאמצת, תוך הפגנת פרץ יצירתיות. בוידק יצרה כמה שילובים מעניינים, כמו בחירה בתיק עור מטאלי שהתכתב עם חלקו האחורי של מעיל אוברסייז לבן, או כתמי צבע ורודים ש"הושפרצו" על מעיל דקיק לבן, שנלבש עם מכנסי אוברסייז ורודים בעלי מכפלת ענק.