הדפסה
לכתבה באתר
לאכול, לזלול, להתלבש. אלה שלוש הפעולות שמנחות את רנה שיינפלד בחייה, או לפחות כך היא מספרת, כשהיא ניצבת בלב הסטודיו הבוהק שלה בתל אביב. שיינפלד, ילידת 1938, שנולדה וגדלה בתל אביב ומאז לא עזבה את העיר, היא אחת הרקדניות המפורסמות בישראל ומהכוריאוגרפיות הבולטות בסצנת המחול המקומית. אחרי המחול, אהבתה הגדולה ביותר היא לבגדים. לא רק כמתלבשת, אלא גם ובעיקר כרקדנית מבצעת. שיינפלד ממציאה ריקודים לבגדים, משתמשת בפריטי לבוש לתנועה על הבמה ולעתים קרובות מוסיפה ליצירה עזרים מתחום האופנה, כמו גומיות תחתונים ישנים, מסכות ועוד. "כשעזבתי את להקת המחול בת-שבע בשנת 1979, אחרי 17 שנה, גיליתי את החפצים", מספרת שיינפלד בראיון הנערך בביתה. "זה עולם ומלואו. תמיד שואלים אותי למה אני מעדיפה לרקוד עם מקל או שמלה ולא עם בן אדם. התשובה היא שאחרי 17 שנה בבת שבע, אני מעדיפה לרקוד עם מקל".
עוד בערוץ האופנה
ארון הבגדים של שיינפלד מספק למתבונן מעין מסע בזמן ובמרחב: טיול בין מדינות, תרבויות וריחות של מקומות אקזוטיים. הבגדים שוכנים בשני מוקדים: בביתה הפרטי בשכונת יהודה המכבי בתל אביב, ובסטודיו שלה למחול, הממוקדם בקומת הכניסה באותו הבניין. בשניהם, כמעט בכל פינה תמצא בגד, ולכל בגד סיפור, ולכל סיפור ריקוד. למשל, כותונת ממשי-סאטן בצבע ורוד בייבי, וינטג' משנות ה-50, שתלווה אותה במופע החדש שלה "פתקים לפינה באוש", שיעלה בשבת הקרובה, 7 ביוני, במרכז סוזן דלל בתל אביב. ההשראה הגיעה מכוהנת המחול פינה באוש, שרנה היא אחת ממעריצותיה. "פינה תמיד רקדה על הבמה בשמלות שנראו כמו לנז'רי", אומרת שיינפלד. "זאת שאלה טובה למה. מעולם לא בדקתי".
במקרה אחר, היא שולפת שמלת משי אורגנזה שחורה של המעצב ששון קדם, עם רצועה רחבה בצבע חרדל ואדום, היורדת מקו הצווארון מטה, כמעין חושן של הכהן הגדול. דגמים נוספים שנוצרו על ידי מעצבים ישראלים, כמו יוסף, עמית אפשטיין (לשעבר מהמותג "ג'ואיש פרינסס") וגדעון אוברזון, תלויים בחלל הסטודיו שלה ומשמשים אותה בעבודותיה.
התשוקה לאופנה הגיעה מהבית. "אימא שלי תפרה לעצמה הרבה, ואני עצמי סורגת". בביתה המעוצב בצניעות נמצאים פריטי לבוש רבים שסרגה לעצמה. לצד הספה בסלון ניצב גליל חוט קטיפתי, איתו היא סורגת בימים אלה עליונית לבנה. "אחרי 100 שעות עבודה בסטודיו, הסריגה עבורי היא ריפוי בעיסוק. רק אני, החוט והמסרגה. זה מרגיע אותי", היא אומרת ומתיישבת ליד הפסנתר שבמרכז הסלון, לבושה בסריג שחור עם פרחים צבעוניים שסרגה בעצמה. "אני סורגת בלי סוף", היא מחייכת ומתייעצת איתנו לגבי פריט שנמצא בשלבי עבודה.
שיינפלד מספרת כי הכוריאוגרפית מרתה גרהאם חייבה את הרקדניות בבת-שבע להתלבש "טיפ טופ". "לכל פרמיירה היינו צריכות להופיע עם שמלה חדשה", היא נזכרת. "מרתה רצתה שנגיע עם כפפות לבנות, אבל הסברנו לה שבחום של תל אביב אין לכך הצדקה. באותן שנים כולם תפרו לי, גם אוברזון, שעשה לי שמלה קלאסית שחורה שנמצאת עד היום היכנשהו בין ערימות הבגדים".
הנה כמה דברים נוספים שלמדנו על שיינפלד מחיטוט בארונה:
אוברול מודפס בעיצובו של ג'רי מליץ. "ג'רי תפר את האוברול הזה במיוחד עבורי בשנות ה-70. היו לו שרוולים ארוכים, אבל עם השנים הורדתי אותם. אני אוהבת מאוד לשפץ ולמחזר בגדים מתוך הארון שלי. לשמחתי, הגוף לא השתנה מאז".
תיקי פלסטיק מעשה ידיה. "אני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי ואת התיקים האלה סרגתי בעצמי. לפני כמה שנים התחלתי לסרוג גם שקיות ניילון. אני גוזרת אותן לרצועות דקות וסורגת לצד חוטי בד. יום אחד ראיתי שקית ניילון סגולה של אחת המכבסות כאן בשכונה. הייתי ממש צריכה לשכנע אותם שיביאו לי שקיות, אבל בסוף הם התרצו. זה סגול עם גוון מיוחד, לא רואים הרבה כאלה".
תליון מפתח על חוט אדום. "חזרתי עכשיו מביקור בסנט פטרסבורג, שם נפתח על שמי סטודיו לריקוד, בסמוך לסטודיו למחול ע"ש פינה באוש. בטקס שנערך במקום קיבלתי את המפתח כאות הוקרה על האמונה, האהבה, הנעורים, הידידות והנצח. המפתח הזה הוא עותק של המפתח לסטודיו".
עליונית בהדפס יפני. "קניתי את הווסט הזה לנכד שלי כשהוא היה בן שלוש. היום הוא כבר גדול והוא לא רוצה את זה, אז לקחתי והוספתי לו שרוולים שחורים, ואני לובשת את זה בעצמי להופעות. זאת דוגמא נוספת לפריטים שאני אוהבת למחזר בעצמי".
תליון אבן קשור בחוט שחור. "במהלך הביקור ברוסיה קיבלתי את התליון הזה מאחת הנשים שהגיעו לפתיחה. היא עשתה אותו במיוחד עבורי. זאת אבן מהים הצפוני. זה מאוד יפה ומיוחד, לא?"
שמלה בצבע בורדו מהודו. "ביקרתי בהודו רק פעם אחת בחיים. העושר, הצבעוניות והטקסטיל המדהים שבה כבשו אותי, והבאתי משם לא מעט פריטי לבוש. אני נוהגת ללבוש את השמלה הזאת יחד עם מכנסיים תואמים שיש לה. זה מראה הודי מסורתי, אבל הוא נוח ויפה מאוד גם כאן".
