צור שיזף, הטייל והסופר המפורסם, איש הרוח מיפו, העיתונאי שהקיף את העולם במסעות, החליט לרדת לנגב ולהפריח את השממה. הוא קיבל חלקה, תפס מעדר, שתל כרמים, נטע עצי זית והקים יחד עם אריאל ניצן בית אבן פיוטי ממש בתוך צלע המצוק. בזאת הכריז על הקמת מבדד "בית הכרם" – כל כך יפה, שמתחשק לשים בול ולשלוח בתור גלויה.

 

>> לעוד סיפורים על אנשים מרתקים, לחצו כאן

 

"אחחח, תראה איזו שקיעה... החיים בסדר גמור", מחייך שיזף (55) על מרפסת בית האבן. "אני מתרגש, הבציר הראשון יהיה בקיץ. השקענו בענבי שרדונה עשרה דונם. יש לנו גם ענבי סירה, מלבק וקברנה פרנק, ושורה אחת של מוסקט קנלי – ענב נהדר שגם נותן יין קינוח מתוק וגם נורא טעים. סך הכל יש פה כרם יין של 30 דונם, ועוד ארבעה דונם של זיתים, ועכשיו נתחיל לנטוע עוד עשרה דונם של זיתים. כן, יש עוד עבודה.

 

"ככל שהזמן עובר אני יותר פה ופחות ביפו. אני מאוד מחבב את יפו, אבל היא מאוד צפופה, וכאן הרבה יותר פתוח: שמש, רוח, כרמים. אפשר לראות פה את הטעויות הרגילות של הציונות: לוקחים סופר עברי מיפו ואומרים לו: לך תהיה חקלאי בנגב. הרי מה לי ולחקלאות? זאת עבודה קשה שאין רווח בצידה. מצד שני, אני בא מספרות ומעיתונות, אז ממתי לעבודה שאני עושה יש רווח?"

 

אולי אתה רוצה 80 דונם?

 

"בית הכרם" הוא הסנונית הראשונה בפרויקט "מבדד רמון" – אזור הארחה מרוחק מהציוויליזציה, בו מפוזרים בתי אבן פסטורליים המשקיפים על הכרם ואל שיפולי המדבר.

 

"אם נשתמש בהגדרות של משרד התיירות, קוראים לזה 'מלונית', או בישראלית מדוברת, 'צימר'", מסביר צור. "את אחד הבתים אני רוצה להקדיש ליוצרים: להשכיר להם לשבועיים או חודש ימים, ככל הדרוש להם להשלים את יצירתם. אני גם מתכנן לערוך פה פסטיבל ספרות או מוזיקה. אחת הפנטזיות היא להציב פסנתרים באמצע המדבר ולערוך קונצרטים פתוחים לקהל: יין, מוזיקה וכרמים בשקיעה".

 

עכשיו רק נותר להגשים. בתווך עומדות שתי מהמורות: הראשונה, בירוקרטיה. "הגעתי לפה בפעם הראשונה ב-2002. מצפה רמון הייתה בתקופה לא טובה. עלה רעיון שאם יקחו את השטח הזה, שהוא צפונית למצפה ואין בו כלום, ויהפכו אותו לאזור של מיזמים תיירותיים – תקום פה תיירות איכותית. לתוכנית קראו 'שפת מדבר' ושאלו אם אני רוצה לקחת בה חלק, כמובן שהסכמתי.

 

"זה התחיל להתגלגל ביורוקרטית בין משרד התיירות לוועדה כזאת ולוועדה אחרת. בינתיים, לפני חמש שנים אמרו לי: 'תראה, הקטע התיירותי מתעכב, אז אולי אתה רוצה שטח חקלאי, 80 דונם?' אמרתי: בטח. לא היה לי מושג מה זה חקלאות. לא היה לי מושג כמה זה יקר, כמה עבודה, כמה השקעה. בהתחלה בכלל לא עלה על דעתי להקים פה בית, אבל בגלל כל הגניבות והנזקים לא הייתה ברירה".

 

וכאן נכנסת לתמונה מהמורה מספר 2: הבדואים. "כמה צרות הם עושים. יש בינינו עימותים. לא מתוך איבה, אלא מתוך הכרח מסוים. זה מערב פרוע פה לגמרי. בית האבן היפה הזה הוקם כדי לשמש בקתת שומרים".

 

אלכסנדר זייד סטייל?

"לא בדיוק. אין לי פה נשק. הרעיון הוא לא להגיע לאלימות. אני יודע שאם אפגע באחד מהם, יחפשו אותי, ירצו נקמה. הרעיון הוא להגיע לאיזושהי עסקה. מין סטטוס קוו".

 

הבדואים שמעו על הסטטוס קוו הזה?

"טעון שיפור. לא מזמן פרצו לי וגנבו את מערכת ההשקיה מהמחסן. לפני זה איזה ילד חפר מלמטה וגנב כלי עבודה, אז אטמתי מלמטה. ואז פרצו לי דרך הגג, פעמיים גנבו לי דברים. ואז פעם אחת נסעתי לארצות הברית, והיה פה ציוד בשווי של 10-15 אלף שקל. הם נכנסו לפה בהיעדרי, העמיסו וברחו. ואז נעלתי את הדלת, ולתומי חשבתי שאם אנעל במנעול זה יעזור, אז הם באו לפה, שמו בעיטה בדלת, שברו לי את המשקוף וכמה מהזכוכיות, נכנסו, לקחו בלוני גז, כירת גז. מאז אני יותר לא משאיר את המקום הזה לבד.

 

"זה נורא מתסכל. הייתה איזו תקופה שהייתי מלא כעס, אמרתי: אני אתפוס אותם, אכסח אותם. אבל לכעוס, לזעום, לפחד – אי אפשר לחיות ככה".

 

זוגיות בשלט רחוק

 

נכון להיום קיים בשטח רק מבנה אחד – "בית הכרם", בו ניתן להתארח בתיאום עם שיזף. המתפנקים למיניהם צריכים לקחת בחשבון שבהיכנסם למבדד הם מתבודדים במלוא מובן המילה. "אני מחכה שחברת חשמל תביא לפה חשמל", מספר צור. "כרגע זה נרות, מנורה סולארית אחת שנותנת אור טוב לשעה ואחרי זה דועכת, ויש הרבה עששיות שעובדות על בטריות. גם אין כל כך קליטה. מצד אחד זה נורא רומנטי.

 

"מי שבא לפה, התגובה שלו היא 'איזה יופי, איזה כיף'. הבעיה היא לחיות חיים שלמים בתנאים כאלה. פתאום אתה לומד להעריך את המותרות בדירות המשעממות האלה בערים, כי כשאתה גר בתל אביב, הקירות יציבים, וזה שאתה יכול להדליק את הדוד החשמלי ויש לך מים חמים – זה לא מובן מאליו. אבל החיים פה יפים, ויש מלא כוכבים ברקיע. אם פתאום אני מרגיש שזה יותר מדי בשבילי, אני מוצא מישהו שיחליף אותי לכמה ימים וחוזר ליפו. אל משפחתי".

 

יחסיו עם אשתו דורית ושלוש בנותיו הם אודיסיאה של ממש. שיזף, ההרפתקן הנצחי, הוא האיש שהיה בכל מקום וחזר בחיים כדי לכתוב על זה ספר ("דרך המשי", "בודהא האדום", "נמר בהרים", "האיש המאושר ואשת הטייס שנעלם"), או לצלם סרט או כתבת טלוויזיה. בעיקר הוא נודע במשימות המיוחדות שאליהן יצא בשירות המילה הכתובה ומהן כמעט לא חזר: בין השאר הוא סיקר מלחמות בעיראק, באפגניסטן ובגיאורגיה, כיסה את הטבח בקוסובו, דיווח מרעידות אדמה בטורקיה ובאפגניסטן ועוד. אבל תמיד הוא גם היה בעל ואבא. גם היום, כשהוא בונה מחדש את החזון הציוני בערבות הנגב, משפחתו מוסיפה להתגורר ביפו.

 

"לאשתי הייתה פעם תובנה מאוד נחמדה: עד גיל 35 כל החברות שלה שאלו לאן צור נוסע כל הזמן – ואחרי גיל 35 כל החברות אמרו לה: 'איזה כיף לך שבעלך נוסע כל הזמן'. יש יתרונות בזה שאתה לא תקוע אחד בתוך התחת של השני, זה בהחלט מפרה את החיים.

 

"חוץ מזה, בתקופה שכן הייתי בבית, הייתי אבא במשרה מלאה: קם בבוקר, מארגן את הילדות, מכין ארוחת צהריים, דואג לכל הדברים. עכשיו, כשהילדות גדולות, פחות זקוקים לי שם, וזו התמודדות שונה. זה קורה להרבה זוגות. נוצרת תקופת הסתגלות, שאו שמחזיקים בה מעמד או שלא מחזיקים בה מעמד. במקרה שלנו אנחנו חברים טובים הרבה שנים, ומכיוון שהחיים שלנו תמיד היו מורכבים מזה שאני נוסע וחוזר לסירוגין, הייתה לנו הכנה לאורח החיים הנוכחי".

 

אז זו בעצם זוגיות בשלט רחוק?

"אני משתדל להגיע כל שבוע למרכז, וגם אשתי באה לפה לפעמים. היא מאוד אוהבת את הכרם. כשנטענו את הכרם ב-2011, כל השנה הסתובבתי בין דרום סודן, תחריר ולוב. הייתי מעט מאוד בארץ. מי שהכין את הכרם בפועל היו דורית ובן דוד שלה. הם עשו פה המון עבודה. הכול זה בזכותה".

 

אוקיי. ומאז מה?

"פה השאלה הגדולה. אנחנו משתדלים להתראות כמה שיותר. כשאנשים אוהבים אחד את השני והם חברים טובים באמת, הם יכולים לעמוד במבחנים. כשלא אוהבים ולא רוצים להיות ביחד, המרחק הוא רק תירוץ. רוב המכשולים האלה הם עניין של הגדרה".

 

המבדד הזה באמת שווה את המחיר?

"מספיק פעמים בחיי כמעט מתתי כדי לדעת שבכל רגע נתון אני יכול ללכת. לפני הרבה שנים כתבתי ספר מסע שנקרא 'הדרך לאושר', שם אני מספר סיפור קצר על מקומות שבהם לא אכפת לי למות, מקומות שבהם אני מאושר. ככה אני בוחן כל החלטה בחיי. ואם עכשיו, בערב כזה, עם הכוכבים בשמיים והכרם הנפלא הזה, יגיע זמני ללכת – אז הכל בסדר. הלכתי מאושר".

 

אני בעצם יושב פה עם הגלגול הציוני של ארנסט המינגווי.

"אני מקווה שאני מבשל יותר טוב ממנו".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: