יש נערות שכבר בגיל 15 עוברות ניתוחים פלסטיים כדי להוציא לכמה שיותר גברברים את העיניים. אצל שליו שבת, 15 וחצי, זה בדיוק להפך. היא עברה כבר יותר מ־30 ניתוחים פלסטיים בתקווה שסוף־סוף יורידו ממנה את העיניים.

 

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

 

"לטישת עיניים היא תופעה ישראלית", מאבחנת אמה, סיגל שבת, שנכוותה אף היא באותו פיגוע, בשנת 2000, כשבקבוק תבערה העלה באש את המכונית שבה נסעו. "מצד אחד את מרגישה את החיבוק של כל עם ישראל, ומצד שני, אולי בגלל תחושת הקרבה, פולשים למרחב הכי פרטי שלך. כששליו שוחררה מבית החולים היא לבשה מסכה על הפנים שנשרפו, מעל למסכה חבשתי לה כובע או בנדנה, וכשנסענו בכל רמזור שמעתי צפצופים. נהגים סימנו לי לפתוח את החלון, הצביעו עליה ושאלו אם היא כפילה של אי־טי. באלה המילים. גם בסופר אנשים עצרו אותי ושאלו, 'מה קרה לה?' כאילו שהיא אוויר. כאילו שאם היא נשרפה, אז היא גם חירשת".

 

ואיך היא הגיבה במצבים האלה?

"מרגע ששליו הרגישה שכל העיניים עליה, היא לא מיצמצה ולא השפילה מבט. מזל שזו הייתה הגישה שלה. זה המזל של כולנו".

 

ב־21 במאי ימלאו 14 שנים לנסיעה הלילית ההיא ביריחו. שליו, אז בקושי בת שנתיים, יצאה באותו לילה למסע שעדיין לא נגמר. "אולי הוא לא יסתיים לעולם", היא אומרת בטון מפוכח. "רק עכשיו חזרתי מארצות־הברית, מניתוח מסובך לשחזור האוזן השמאלית. הרופא הציע לי עוד ניתוחים, יש עוד הרבה מה לשפר, אבל בשלב הזה החלטתי להפסיק".

 

למה?

"די, נמאס לי לחיות בין ניתוחים. אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני. מי שלא נעים לו לראות איך נראה בן אדם אחרי פיגוע שלא יסתכל עליי, שלא יתקרב אליי. מה לעשות, כשזורקים עלייך בקבוק תבערה ואת נשרפת — זו התוצאה".

 

זו הפעם הראשונה ששליו אוזרת אומץ להתראיין ולא במקרה היא דורשת להיפגש דווקא בכפר נהר הירדן, שבחופשת הפסח יפתח את שעריו לילדים הסובלים מכוויות. כשהגיעה לשם, לפני שנתיים, הרגישה בבית. שווה בין שווים. "גם לפני כן היו לי חברות טובות שהבינו אותי, אבל רק כשפגשתי ילדים כמוני, קלטתי שהם היחידים שמבינים אותי באמת", היא מסבירה. "עובדה, כשהיה לי חם הלכתי לחדר והחלפתי את הג'ינס במכנסיים קצרים, ואף אחד לא הצביע עליי ולא שאל למה אני מכוסה בצלקות. אחרי שחציתי את המשוכה הזאת, הפסקתי להתייחס למבטים ברחוב. בחברה חדשה אני חוששת מהבעות הרתיעה ומהשאלות, אבל במחנה נפתחתי עד הסוף. כשהמדריכים ראו כמה שאנחנו צוחקים ביחד, הם שאלו אם יש לנו הומור שחור, ביטויים כמו 'אני שרופה עליך', והתשובה היא לא. אנחנו לא זקוקים לבדיחות כדי להבין אחד את השני. בקיץ טסתי למחנה של ילדים עם כוויות בפנסילבניה עם ילד ערבי ונהניתי מאוד. לכוויות אין לאום. כווייה היא כווייה והיא לתמיד".

 

במחנה הראשון שלה, מציינת שליו, היא הייתה נפגעת הטרור היחידה. "הכרתי ילד שנכווה קשה בהתפוצצות בלון גז וילדה דתית שהמחם של שבת נשפך על גבה. הסיפורים שלהם שונים משלי, אבל זה נראה אותו הדבר. לא להיט, בהגדרה עדינה. אבל כיום, כשחניכה חדשה רואה שאני לובשת חולצת בטן וביקיני שחושפים את הצלקות, היא מקבלת כוח. היא רואה בי דוגמה".

 

"פיגועים הם חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו", אומרת סיגל, אמה. "אבל הציבור הרחב לא מבין שפיגוע הוא לא זבנג וגמרנו. זה אירוע שמשנה חיים, ולא רק את חייו של הקורבן, אלא של כל האנשים שמסביב, בכל המישורים. קריסה כלכלית היא רק אחד הביטויים לחוסר האונים שנוחת עליך בבת אחת. ברגע מסוים כל העבר שלך נמחק, העתיד הוא ערפל, ואין לך ברירה אלא לחיות את מה שקורה עכשיו. עובר זמן עד שאתה קולט שכל אותם רגעים קצובים הפכו ליום, לחודש, לשנה, לשנים".

 

שליו לא שאלה למה זה קרה דווקא לה?

"לא. בשמונת הימים הראשונים אחרי הפיגוע היא הייתה מורדמת ומונשמת מפני שלא האמינו שהיא תעמוד בכאבים. הסבירו לי שתופעת הלוואי של המצב הזה היא שהזיכרון נמחק. חוזרים להכרה בתור בן אדם חדש שחי את מה שהוא עכשיו".

 

ילדה כלפיד בוער

 

סיגל שבת (49), ילידת רשפון, זוכרת היטב את החיים שלפני. היא פגשה את אלי שבת (50), יליד הוד־השרון, בבת־יער. הוא קיבל אותה לעבודה כמלצרית במסעדה שניהל שם והם התאהבו. עם הזמן עברו לענף הקייטרינג ובעקבותיו ירדו עם שני ילדיהם — נווה (18) ושליו לורד־יריחו.

 

"יריחו של אז הייתה פתוחה ובטוחה", מדגישה סיגל. "זה היה לפני האינתיפאדה. כולם נסעו לשם לעשות קניות, הקזינו פרח, אף אחד לא הגדיר את האזור מסוכן. עבורנו זה היה מקום מצוין לעבודה. הקייטרינג התפתח והתקבלנו כחברים בורד־יריחו. אבל אחרי שנה החלטנו לעזוב. בגלל החום הכבד היינו כלואים כל היום בבית ורק בערב היה אפשר לצאת, וזה לא התאים לי. שכרנו בית במושב רמות, וחודש אחרי שעברנו לשם ירדנו לעשות קייטרינג באירוע בדרום ים המלח. מוצאי שבת, חברת היי־טק, 300 איש, שטפנו את המצוקים באורות. את נווה ושליו השארנו אצל משפחה בורד־יריחו. באחת וחצי בלילה סיימנו לעבוד".

 

למחרת, בשמונה בבוקר, אלי היה אמור להתייצב למילואים ברמת הגולן. "הוא ניסה לדחות את יום המילואים הזה או את מועד ההתייצבות בשעה ושום דבר לא עזר", היא משחזרת, "אז אלי ועשרה עובדים עלו צפונה. אני נסעתי עם אחותי יערה בג'יפ לורד־יריחו. הבטחתי לו שאם אהיה גמורה מעייפות, אשאר לישון שם, אבל כשהגענו הרגשתי שאני מספיק ערנית כדי לנהוג חזרה הביתה, אז הערנו את הילדים והכנסנו אותם לג'יפ בפיג'מות. שליו, בת שנה ועשרה חודשים, ישבה בכיסא הבטיחות. אני זוכרת שבכניסה ליריחו התלבטתי חצי דקה, אם לנסוע בעוקף יריחו או דרך העיר, ואמרתי לעצמי, 'יאללה, קדימה, הרי העיר מפוצצת בישראלים'. עברתי את הכיכר המרכזית והמשכתי צפונה. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר, אולי רבע לשלוש, התקרבנו למסעדה ואחותי יערה בדיוק פתחה את החלון כדי שייכנס קצת אוויר. במקום אוויר נכנס בקבוק תבערה".

 

איך ידעת שזה בקבוק תבערה? היה פיצוץ?

"אני לא זוכרת שום קול, רק אש. הבקבוק פגע בחלון, נחת על לוח השעונים שנדלק מיד ועף אל שליו. אחותי ואני צעקנו בבת אחת 'הילדים!' ורצנו החוצה. ראיתי את שליו מנופפת בידיים, השיער שלה כבר היה דלוק והיא נראתה כמו לפיד בוער. ידעתי שלהתקרב אליה זה להיכנס לתוך האש, וידעתי שזה בדיוק מה שאני אעשה. פתחתי את הדלת, הכנסתי את היד, הסתבכתי בחגורת הבטיחות, הידיים שלי נשרפו, העור התחיל לזלוג, הוצאתי את שליו מהכיסא וצעקתי לאחותי, 'הילדה מחליקה לי מהיד, היא שרופה'. יערה החזיקה את נווה, אני החזקתי בידיי השרופות את שליו, רצנו וצרחנו 'הצילו! הצילו!' ואף אחד מהבתים שליד לא יצא אלינו. על הכביש חלף אוטו לבן, עם מספר ישראלי. נופפנו לו, וגם הוא לא עצר".

 

היה לך טלפון סלולרי?

"היו לי שלושה מכשירים, אבל הם היו בג'יפ, שנשרף כולו".

 

סיגל ויערה המשיכו לרוץ והגיעו לכיכר. "אחרי כמה דקות נעצר לידינו ג'יפ של הביטחון המסכל ומישהו שאל אותי בעברית עם מבטא ערבי מה קרה. הוא לקח אותנו למחנה המשותף, הישראלי והפלסטיני. מישהו נתן לי מים, ומישהו אחר הושיט לי טלפון סלולרי, אז התקשרתי לאלי והתברר שהוא בדרך אלינו".

 

לאלי, בעלה, היא מספרת, יש תחושות בטן ו"כמעט תמיד הן התגלו כנכונות. אלי הגיע עם עשרה עובדים לבית־שאן, והחליט לחזור. שאלו אותו, 'מה עובר עליך?' ואלי אמר, 'אני מחפש לכם תחנת מוניות בגלל שמשהו קרה לבת שלי'. כזה הוא אלי. התקשרתי אליו כשאני מחזיקה בזרועותיי את שליו השרופה. כל צד שמאל שלה, הפנים היפות, היד, הבטן, הגב. מהשיער הארוך שלה נשארו גושים שחורים. שליו לא בכתה, רק מדי פעם מילמלה, 'אמא, זה חם'".

 

לקח זמן עד שהם הועברו לצד הישראלי של המחנה, עד שטיפלו בהם, ועד שאלי הגיע. התברר שבאותו הלילה, בעוקף יריחו, נזרקו חמישה בקבוקי תבערה לעבר רכבים ישראליים. אלי העביר את שליו לזרועותיו, חברים מורד־יריחו שמיהרו להגיע לקחו את נווה לביתם, סיגל ויערה פונו באמבולנס לירושלים. "רצו להרדים את שליו, אבל לא היו להם אמצעים", מספרת האם. "הרופא פחד ששליו לא תשרוד את הדרך עד להדסה עין־כרם".

 

בשש בבוקר הגיעו לשם. שליו נשלחה לחדר הניתוח, יערה שוחררה לאחר בדיקה ואת סיגל אישפזו בכירורגיה פלסטית עם כוויות בדרגה 3 בידיים. "את הכוויות בפנים עוד לא ראו. כמה שעות לאחר מכן, כשהביאו אליי את נווה, הילד פחד להתקרב אליי. העיניים שלי היו עצומות בגלל השלפוחיות, והוא נבהל". בית החולים הצמיד להם פסיכולוגית. "היא התחילה להכין אותנו לאפשרות ששליו לא תשרוד", מספרת האם. "אלי ואני לא איפשרנו לה לדבר יותר מדי. לא היה לי ספק ששליו תשרוד".

 

איך יכולת להיות כל כך בטוחה?

"אני מכירה את הבת שלי. היא הייתה עקשנית מרגע שנולדה. היה לי ברור שהיא תילחם. מצד שני, הבנתי שהמצב אנוש. ידידים שלנו החליטו לפתוח במבצע התרמה, מפני שהם היו הרבה יותר מציאותיים מאיתנו וידעו שמצפה לנו דרך ארוכה, אבל אפילו הם התקשו לפרסם את הצילומים של שליו. הם צירפו לשרשור אזהרה — מדובר בתמונות קשות לצפייה".

 

האמונה חיזקה אותך?

"על איזו אמונה את מדברת? אני באה מבית אפיקורסי לחלוטין. עד היום אני לא בטוחה שיש אלוהים בשמיים, אבל שליו שונה ממני. היא יודעת שיש".

 

שליו מהנהנת. "אני מאמינה שיש אלוהים. הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות, והנה אני כאן. זאת לא ההוכחה? לדעתי, אלוהים עשה לי טובה כשנפגעתי מבקבוק תבערה בגיל שנתיים. אני לא יודעת מה זה להיות ילדה רגילה, ואני לא מתגעגעת לחיים שהיו לי לפני שזה קרה. היו לי הרבה שיחות עם נפגעי כוויות שפגשתי בכפר נהר הירדן ובפנסילבניה וזיהיתי שבני הנוער שמצליחים להתמודד עם מה שעבר עליהם הם דווקא אלה שאין להם זיכרונות מהחיים הקודמים.

 

"אולי זה יישמע מוזר, אבל אני מודה לאלוהים על מה שקרה לי. הפיגוע הפך אותי לחזקה. אני מכירה בנות בריאות ויפות שלא שלמות עם ההופעה החיצונית שלהן, ודווקא אני, שנשרפתי, שמחה עם איך שאני נראית ולא מזיז לי שמישהו מסתכל עליי ומעקם את האף. בזכות הפיגוע הפכתי לבן אדם אופטימי ושמח שמעריך את החיים. אני לא בטוחה שהייתי מגיעה למקום הזה בלעדיו".

 

הסיוט היומי

 

סיגל הייתה מאושפזת במחלקה לכירורגיה פלסטית ואלי בעלה ישן לרגלי מיטתה, כשבארבע לפנות בוקר צילצלו ובישרו ששליו חזרה להכרה, צועקת "אמא! אמא!" ודורשת סוכרייה על מקל. "איזה רגע של אושר", היא מחייכת. "שליו קיבלה מסטיק וביקשה לשמוע את להקת גאיה. היא הכירה את כל השירים שלה מהנסיעות הארוכות בג'יפ. ניסיתי להסביר לה שהדיסק של גאיה נשאר באוטו שנשרף והבנתי שהיא לא זוכרת דבר.

 

"אחרי עוד כמה ימים בטיפול נמרץ העבירו אותה לכירורגיית ילדים. שליו הייתה כווייה אחת גדולה. העור שלה נראה כמו פצע שאין לו סוף. גיסי בא לבקר, נכנס לחדר והתעלף. זה באמת היה מחזה קשה. ואז התחיל הסיוט היומי. כדי לעודד צמיחה של העור צריך לשפשף את הכווייה. פעם ביום, ועם הזמן פעמיים ביום, נתנו לה מתדון, תחליף סם של נרקומנים בגמילה, ואחרי שעה שיפשפו את עורה במקלחת. הצעקות של שליו היו הדבר הכי מזעזע ששמעתי בחיי. אלה כאבי תופת. לי עשו את הטיפול הזה בידיים בלבד וידעתי על בשרי במה מדובר. לימים נודע לי שבעולם נוהגים לבצע את הטיפול הזה בילדים רק אחרי שהם מקבלים זריקה לטשטוש, אבל אני לא רוצה למתוח ביקורת. למרות שהייתי חבושה בשתי הידיים אמרתי, 'אף אחד לא ייגע בילדה הזאת'. רק אלי ואני קילחנו ושיפשפנו אותה ושליו לא בכתה. עוצמת הכאב לא פחתה והיא נשאה אותו בגבורה. בעין־כרם היא עברה את הניתוחים הראשונים של השתלות עור למניעת זיהומים. שלושה שבועות אחרי הפיגוע, כשהכוויות החלו להחלים, השתילו לה עור שנלקח מהרגליים ומהגב".

 

ואת חלמת על עור הקטיפה שהיה לה לפני הפיגוע?

"לא. שכחתי אותו. אמרתי לך, שליו נשארה בחיים והעבר שלה מת. בקבוק התבערה מחק אותו".

 

בתקופה הקשה ההיא חלתה סבתה של שליו. "שבועיים אחרי הפיגוע אמא שלי הלכה בחולות, מביתה שברשפון לעבר הים, וקיבלה התקף לב", מספרת סיגל. "אין לי מושג אם זה קשור לאירוע. במקביל תפסו את האחראים לפיגוע. ארבעה פלסטינים שהיו משועממים, חיפשו קצת אקשן. אחד מהם הזכיר את השם של שליו".

 

נכחת במשפט שלו?

"כמובן. העדתי. בקור רוח".

 

הסתכלת למחבל בעיניים?

"לא הסתכלתי עליו בכלל. מבחינתי הוא לא בן אדם".

 

כמה הוא קיבל?

"נדמה לי שעשר שנים, אני לא בטוחה. יש דברים שמחקתי. הוא בטח כבר שוחרר באיזושהי עסקה. חשבתי שמגיע לו לקבל יותר, וחשבתי שרק במקרה של גלעד שליט היה צריך לשחרר מחבלים. אני גם חושבת ששום פיסת אדמה לא שווה דם של מישהו".

 

"אני לא רוצה לדעת שום דבר על המחבל", אומרת שליו, "אפילו לא את שמו, ולא מעניין אותי אם הוא כבר השתחרר. אני רק מקווה שהוא לא יחזור להשליך בקבוקי תבערה על אנשים חפים מפשע שנוסעים הביתה. נקמה לא תעזור".

 

בפיגוע השתתפו ארבעה מחבלים. שלושה מהם נתפסו על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים כמה ימים לאחר מכן, אך בשנת 2002, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, שוחררו או ברחו. מחבל נוסף, שבמשפטו העידה סיגל, נעצר על ידי ישראל בדצמבר 2002 בגין סיוע ליידוי בקבוק תבערה, ונדון בשנת 2003 לשבע שנות מאסר וחצי ולשנתיים וחצי על תנאי. הוא שוחרר בפברואר 2012. שאר חברי החוליה מעולם לא נעצרו על ידי ישראל.

 

אופי של מנהיגה

 

שליו עברה בהדסה ניתוחים בצד שמאל, ביד וברגל. התחנה הבאה הייתה בתל־השומר, שם החל השלב של מלחמות בצלקות. "צלקת זה דבר מדהים", אומרת האם. "הסבירו לנו שאם הצלקות יתרחבו, שליו תאבד את טווחי התנועה של הגפיים. יום אחד הגעתי לשיקום ושמעתי את הצרחות שלה מבחוץ. נכנסתי ומצאתי אותה על בלון. אחות אחת החזיקה את שליו, ואחות שנייה מתחה לה את יד שמאל כדי לשמר את התנועה. והצרחות, איזה צרחות. כעסתי על עצמי שהנחתי לה לסבול".

 

כנראה הטיפול הזה מועיל.

"ברור, אבל בלי הרדמה? למחרת ביקשתי מהאחיות שילמדו אותי את כל מה שאני יכולה לקלוט ללא השכלה רפואית מפני שנשברתי. כבר לא הייתי מוכנה שאף יד זרה תיגע בה. רק הידיים שלי, עם העור הגס והמחוספס של הצלקות שלי. במקביל ביקשתי לחפש עבורנו אופציות שיקומיות בצפון וחזרנו הביתה, לרמות, עם כל המשחות והתחבושות".

 

ילדי הפעוטון בעין־גב, שהכירו את שליו בחודש שקדם לפיגוע, קיבלו אותה לחיקם כאילו לא חשו בשום שינוי. "אני בטוחה שהם ראו ששליו נראית אחרת", אומרת אמה, "אבל היא כבר נראתה פחות מפחידה. למרות הכוויות והצלקות אפשר היה לזהות את הפנים היפות שלה. אף אחד לא הציק לה, והיא חזרה לנהל את העניינים בגן. תמיד היה לה אופי של מנהיגה. המשכתי לשפשף ולחבוש אותה בבית, וכדי לרסן את הצלקות האלימות שרוצות לכסות שטח רב ככל האפשר, היא לבשה במשך שנתיים חולצת לחץ שכיסתה את כולה, חוץ מזרוע ימין שלא נשרפה".

 

הניתוחים הפכו לשגרה. "אני לא זוכרת אף אחד", מספרת שליו בחיוך רחב. "יש לי מזל. ברגע שמגלגלים אותי לחדר הניתוח אני פשוט נרדמת. ברור שאחרי הניתוח קצת כואב, לפעמים יותר מקצת, אבל ברוב המקרים אני עדיין תחת טשטוש, וזה לא כל כך נורא. ואחרי שהתאוששתי לגמרי — למה לי לחשוב על מה שעברתי?"

 

אמה עוטפת אותה בחיבוק חם, לא הדוק מדי, שלא יכאב. "אנחנו מעריצים את שליו", היא מודה. "פשוט מעריצים. איזה כוח סבל יש לה. ואיזו עקשנות. ואיזו תושייה. פעם, כשהיינו בחדר ההתאוששות כששליו הייתה בת חמש, יצא מניתוח גבר שמן..."

 

"אני זוכרת מה קרה!" שליו מכריזה וזיק קונדסי ניצת בעיניה. "הגבר צעק, 'אמא! כואב! אמא! כואב!' אחת האחיות תפסה לו את היד, הצביעה עליי ואמרה, 'תהיה בשקט, יש כאן ילדה קטנה שלא בוכה גם כשכואב לה נורא'. היה לי קצת לא נעים. לא רציתי לחנך אותו".

 

היה לך ריטואל כלשהו לפני הכניסה לעוד ניתוח? דובי? בובה? אמונה תפלה?

"לא, רק רציתי שאמא תהיה לידי כל הזמן", שליו אומרת, ואמה מוסיפה: "החזקתי לה את היד עד שהגענו למקום שבו היה עליי לצאת. אמרתי לה, 'שליו, אני מחכה לך בחוץ, שיהיה בהצלחה', ונתתי לה נשיקה".

 

שבכל פעם הרגישה לך כמו נשיקה אחרונה?

"בהיגיון — כן, אבל לא נתתי להיגיון להשתלט לי על המציאות הלא הגיונית. הבת שלי נכנסת לעוד ניתוח, נדמה לי שאחרי הניתוח ה־02 אלי ואני הפסקנו לספור, ואני לא רוצה לחשוב על מה שהיה לפני הפיגוע או על מה שיהיה אחרי הניתוח. זה כמו בים סוער, כשבא גל גדול. חייבים להוריד את הראש ולחכות עד שהוא יעבור".

 

שליו מקשיבה לאמה ומשחקת, כבדרך אגב, בנזם הנעוץ באפה. הנחיריים שלה חרוכים, אבל על הנזם היא לא מוותרת. "הוא מתאים לאופי שלי", היא מסבירה. "אני בטוחה שאם לא הייתי מעורבת בשום פיגוע והילדות שלי הייתה עוברת בצורה חלקה, הייתי מבקשת מאמא רשות לנזם באף. אז למה לוותר על החלום הזה? בגלל שאני עוד שרופה?"

 

הנזם מבליט את הנחיריים.

"אז מה?" שליו מתריסה. "אני לא זוכרת שום דבר מהאש ומהניתוחים הראשונים. יש לי רק רסיסים של תמונות וקולות ואני לא יודעת אם אלה זיכרונות אמיתיים או סיפורים ששמעתי והפנמתי. אמא אף פעם לא סיפרה לי על הפיגוע, כי בכל פעם שמישהו שאל אותה מה קרה לי והיא ענתה, הקשבתי להשתלשלות העניינים. רק דבר אחד אני זוכרת: בכל פעם שהייתי ליד אמא, ורוב הזמן הייתי ליד אמא, היא לחשה לי באוזן שאני הילדה הכי יפה בעולם".

 

והאמנת לה?

"כן. למה לא להאמין לאמא. כיום אני אומרת, 'וואו, איזו אמא חכמה, איך היא קלטה ששיקום הביטחון העצמי שלי לא פחות חשוב מעוד ניתוח בכף הרגל, כדי להאריך את גיד אכילס שהתקצר'. שלוש פעמים עשו לי את הניתוח הזה והבעיה עוד לא נפתרה, אבל המשפטים שאמא שיננה לי באוזן עשו את העבודה. אם עכשיו אני לא מהססת ללבוש חולצה שחושפת חלק מהצלקת, זה רק בזכותה".

 

"סליחה", אמה מתערבת. "עם כל הכבוד לביטחון העצמי שלך, אני רוצה להעיר שאף פעם לא ויתרתי לך. ידעתי שאת סובלת, כאבתי איתך, אבל כשנכנסנו לסופר ואת הצבעת על משהו שלא רציתי לקנות לך, לא הסכמתי לקנות אותו רק בגלל שאת מסכנה. לא רציתי שתהפכי לילדה שחושבת שמגיע לה הכל".

 

"תודה", שליו מחייכת אל אמה.

 

"אין בעד מה", אמה מעיפה אליה נשיקה.

 

חתונה ועוד ילד

 

כששליו הייתה בת שש, המשפחה טסה אל ד"ר ג'וי פלדמן בבוסטון, שניתח הרבה חיילי צה"ל שנפגעו מכוויות. "הניתוח הראשון התקיים ב־21 במאי, ממש בתאריך של הפיגוע. בניתוח הזה ד"ר פלדמן השתיל לה בלון בצוואר כדי להגדיל את כמות העור. כשחזרנו ארצה, פעם בשבוע הזריקו בבית החולים בנהריה נוזלים לבלון כדי להגדיל את נפחו, ואחרי שלושה חודשים שוב טסנו לבוסטון לניתוח שבו הרופא לקח את העור מהבלון, החליף לשליו את העור של לחי שמאל והתחיל לטפל בעין שנסגרה. פלסטיקה זה דבר מורכב, הכל מתבצע לאט. הוא ניתח את שליו חמש פעמים. כשהגיע לאוזן, הוא המליץ על ד"ר באואר בשיקגו, והוא ניתח אותה כמה פעמים עד ששיחזר את האפרכסת".

 

לא רק הדרכון של שליו התמלא בחותמות. לכל ניתוח נסעו כל בני המשפחה: הוריה, אחיה הגדול נווה (כיום לפני גיוס) ואחיה הקטן ינאי (11), שהגיע לעולם מתוך השאיפה של ההורים לחזור לחיים. "את זה אני דווקא זוכרת", שליו מעירה.

 

את זוכרת את הלידה של ינאי?

"לא, את החתונה של אמא ואבא. אני החזקתי את הזר של אמא, ונווה את הקופסה עם הטבעות".

 

גם זה קשור לפיגוע, מודה סיגל. "לא הייתי אנטי־חתונה, אבל לא מצאתי סיבה מספיק טובה לעמוד מתחת לחופה. כשהחלטנו שאנחנו אוזרים את כל הכוחות כדי לפתוח פרק חדש, אלי ואני החלטנו להתחתן. בחודש התשיעי להיריון עם ינאי טבלתי במקווה, הזמנו רק 20 קרובים והרגשנו כמו מנצחים. עובדה, למרות הכל אנחנו שמחים".

 

מי שילם עבור עשרות הניתוחים?

"הביטוח הלאומי משלם על הנסיעה והשהות של שליו ומלווה. לכל ניתוח נסענו כולנו, מפני שזו לא המלחמה הפרטית של שליו, זה עניין משפחתי. מצבנו הכלכלי לא היה מי יודע מה, גם לא היה לנו מושג כמה ניתוחים עומדים לפנינו וכמה כסף יידרש לכך, אבל זרמנו מיום ליום. חברה הפיצה מייל שעבר בכל העולם, חברה אחרת פתחה חשבון בנק עבור שליו, ולפני כל ניתוח חישבנו כמה עלינו להשלים, וזה בדיוק מה שמשכנו. את הניתוחים האחרונים כבר שילמנו לבד. לפני שבועיים חזרנו מניתוח בשיקגו, שבו טיפלו שוב באוזן שלה ובצלקת שמתחת לחזה כדי לשחרר לה את הצוואר".

 

כמה ניתוחים עוד מתוכננים לה?

"המנתח עוקב אחרי התמונות שאנו שולחים אליו ויש לו הצעות. לטפל בנחיריים השרופים, לסדר קצת את הפה. אנחנו לא זורקים את הרשימה לפח, אבל כרגע שליו לא מעוניינת בניתוחים נוספים".

 

"נכון", מאשרת הנערה. "בגיל שש לא שאלו אותי אם אני רוצה להסתובב עם בלון על הצוואר, ואני מודה להוריי שלא שאלו אותי. אבל כיום, בגילי, זה נראה לי מיותר להסתובב שלושה חודשים עם כדור עור על הצוואר. זה שוב ימשוך מבטים. השהות בחו"ל מנתקת אותי מהלימודים ומחיי החברה, וזה סבל שלא מצדיק את התוצאה".

 

כל ניתוח כזה תורם להופעה החיצונית שלך.

"נכון, אבל באמת שלא אכפת לי מה חושבים עליי. חוץ מזה, מי אמר שאני חייבת להיות מושלמת? בעיני עצמי אני בסדר, מפני שאני לא מכירה מציאות אחרת.

 

"לאחרונה התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה וגיליתי שאני לא מסוגלת ללחוץ על האקורדים באצבעות של יד שמאל מפני שהן קצרות מדי, אז המורה הפך לי את המיתרים. זה הופך את הנגינה שלי לפחות טובה?"

 

רגעי משבר

 

בשיחה השלישית או הרביעית שלנו, שליו מודה שלא הכל ורוד. "חברות שלי אומרות לי שאני יפה וגם אמא שלי אומרת, אבל עובדה, אין לי חבר. אף פעם לא היה לי חבר. נראה שהבנים מתבגרים יותר לאט מהבנות. הם עוד לא מסוגלים להסתכל על מה שנמצא בתוך הקנקן, אבל אני לא לחוצה. כשזה יגיע — זה יגיע. יש לי זמן".

 

לתובנות האלה, מציינת שליו, היא הגיעה בכוחות עצמה. "הציעו לי טיפול פסיכולוגי, אבל אחרי שלוש פגישות הפסקתי. אני לא אגיד לך שלא היו לי רגעי משבר, היו הרבה ועדיין יש. זה מביך כשאמא צריכה להתלוות אליי לטיולים של בית הספר כדי לבדוק שאני לא נופלת. בגלל הצלקת בכף הרגל השמאלית הרגל נוטה כלפי מעלה, זה כמו ללכת עם חצי רגל באוויר, ואם אסכים לעוד ניתוח זה יהיה רק ברגל, בגלל שאני מתה ללכת על עקבים. כרגע אני יכולה לנעול רק נעליים שטוחות".

 

מה את עונה כששואלים אותך מה קרה לך?

"תלוי מי שואל ואיך שואלים. כשאני רואה שמישהו מתעניין באמת, אני מספרת. אף פעם לא התביישתי בכוויות ובטח שלא בפיגוע". היא מסמיקה קלות ומוסיפה: "אני לא רוצה להישמע שחצנית, אבל אנשים שדיברו איתי לעומק אמרו שהם קיבלו ממני השראה. ואני לא מתכוונת רק לילדים שנפגעו מכוויות. גם אנשים בריאים אומרים שהסיפור שלי מחזק אותם. אז למרות שבאמת לא אכפת לי מה חושבים עליי, אני שמחה לשמוע שהצלחתי לעודד מישהו. זאת מחמאה".

 

שליו לומדת בתיכון נופי גולן בקצרין, אותו בית ספר שבו למדה תאיר ראדה ז"ל. צוות בית הספר תומך בה ועוזר לה להשלים את החומר כשהיא נעדרת מהלימודים בגלל ניתוחים, "וגם ביומיום עוזרים לי", היא מעידה. "לפעמים, באמצע השיעור, המחשבות שלי נודדות והמורה מסמנת לי להתרכז".

 

את חושבת על העתיד?

"על העתיד הקרוב. כמו כל החברות שלי אני עושה בייביסיטר וחוסכת כסף לרישיון נהיגה. מה הלאה? לא יודעת. אולי אלמד איפור, אבל רק כתחביב. הייתי רוצה להמציא משהו גדול, להיות כמו סטיב ג'ובס, לעשות משהו שיסדר אותי לכל החיים. ואולי גם לעבור לתל־אביב. ואולי גם ללכת על עקבים".

 

ואם פיה טובה תציע לך משאלה, תבקשי למחות את בקבוק התבערה מגופך?

"לא", היא יורה מיד, ובהרהור שני אומרת: "אולי הייתי מבקשת מהפיה לעשות את זה רק ליום אחד".

 

למה רק ליום אחד?

"כדי להרגיש, פעם אחת, איך זה להיות בן אדם רגיל".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים:

  • הנשים שהקימו תנועה למען ילדים עם צרכים