הדפסה
לכתבה באתר
מן החלון? זה המזרח, וג'ולייטה,
היא השמש. עלי, שמש יפה,
הרגי את הלבנה הרשעית
שכבר חולה, חיוורת מיגון
כי את, בתולה שלה, יפה ממנה"
(...)
ג'ולייטה: "איך באת הנה, בוא ספר, ולמה?
חומת הגן גבוהה ולטפס
קשה, והמקום הוא מוות,
אם מישהו מקרובי ימצא אותך"
(רומאו וג'ולייטה מאת וויליאם שייקספיר; תרגום: דורי פרנס)
בהופכו את המרפסת בוורונה לבלקון המפורסם בעולם, שייקספיר קיבע את הדימוי של המרפסת כאלמנט אדריכלי רומנטי שמסמל חופש, בריחה, אהבה, שמש ואור. במציאות שמחוץ לאולם התיאטרון, המרפסת של משפחת קאפלו בוורונה (שנחשבת למקבילה של מרפסת משפחת קפולט) היא קטנה מאוד, טובה לשאיפת אוויר או לעישון סיגריה, מתאפיינת במעקה אבן ייחודי לה ולכן כמעט ולא ניתנת לשכפול. את זה אי-אפשר להגיד על המרפסת הישראלית, שהיא ההיפך הגמור: גדולה כמו חדר נוסף בבית, ממוסגרת במעקה זכוכית או בטון, סתמית ומשוכפלת – כל מה שלא מעודד את הציבור לשמור לה אמונים.
ניתוח שכונות ויישובים בערוץ האדריכלות של Xnet
> הבעיות של אם המושבות החדשה
> זו שכונה או יישוב? צור יצחק
> פסגות אונו, קרית אונו
> חדרה
> כפר סבא > חולון
כבר אמרו שכל בית צריך מרפסת
אי-אפשר לדמיין את ישראל בלי מרפסת. היא מופיעה במבני אבן מאז ימי האימפריה העותמנית ביפו, בחיפה ובצפת; מאוחר יותר הופיעה במלוא הדרה בחזיתות הארמונות האקלקטיים הקישוטיים, הצטצמצה למינימליזם בבנייני הסגנון הבינלאומי של שנות ה-30 וה-40, הפכה בימי הצנע של שנות ה-50 לחצר האחורית של דירת השיכון ונסגרה בתריסולים, ולא ידעה מנוח עד היום.
העובדה שאזרח ישראלי סוגר בחייו לפחות מרפסת אחת והופך לעבריין, גרמה לרשויות להמציא את שיטת המרפסות הקופצות, להיכשל ולכער מדינה שלמה, ואז לזנוח את התקנה ולהתיר בנייה של מרפסת בת 12 מ"ר בכל דירה חדשה כבונוס על המטראז׳ הקיים של הדירה.
גם המהלך הזה לא פתר את החמדנות, וחזיתות המבנים ממשיכות להיסגר ולהיפתח (בעיקר להיסגר) עם אישורים ובעיקר בלעדיהם. הרשויות הרימו ידיים, ובקרוב עומד לעבור תיקון 102 לחוק התכנון והבנייה שיאפשר לסגור מרפסת במהירות – ברישוי מקוצר שיקח עד 45 ימים. "אם לא יינתן אישור, או יותר נכון אם לא תינתן תשובה של הרשות בתוך אותם 45 ימים – כמוה כאישור", הודיע שר הפנים גדעון סער בוועדת הפנים של הכנסת.
במלים אחרות: ההרגל הכמו-עברייני ימוסד בדיעבד.
סוגרים, פותחים, ושוב סוגרים
"סגירת מרפסות לא הומצאה בתל אביב", מבהיר היסטוריון האדריכלות אור אלכסנדרוביץ'. "בקהיר ובמקומות אחרים במזרח התיכון, מרפסות עץ סגורות מכל הצדדים בשבכות עץ (משרביות) או בלוחות עץ, ומשולבים בהן חלונות נפתחים. מרפסות כאלה היו קיימות ביפו העתיקה לפחות מאז המחצית השנייה של המאה ה-19". עם זאת, לדבריו, עד המצאת התריסול כמעט ולא נסגרו מרפסות בארץ באופן הרמטי, אלא באמצעות תריסי עץ מגושמים; לעתים נדירות נעשו סגירות קבועות מאזבסט-צמנט. התריסול חולל מהפכה, משום שהוא סיפק אפשרות זולה, פשוטה ומתועשת לסגירת מרפסות. בהמשך התפשט השימוש ב"תריסיזז" (תריסי פלסטיק או אלומיניום), ואחר כך גם הגיעו ויטרינות הזכוכית במסגרות אלומיניום.
אלכסנדרוביץ' אינו טובע בגעגועים זכים למרפסות הישנות, "שהיו אולי טובות למשחקים הצורניים של האדריכלים, אבל הרבה פחות טובות למשתמשים". מרגע שהומצאו התריסולים בשלהי שנות ה-50, ואחריהם התריסים הזזים וויטרינות הזכוכית, "הרוב המכריע חשבו שמשתלם להשקיע כסף כדי לקבל מרפסת שבה ניתן להשתמש גם תחת שמש קופחת או גשם שוטף". לדעתו, סגירת המרפסות היא "אחת מהבעות האי-אמון המובהקות של הציבור באדריכלים המקומיים".
אי-אפשר בלעדיו: השיר "מרפסת מול מרפסת" של ע.הלל
למורת רוחם הגלויה של האדריכלים, המרפסת הסגורה הפכה לסטנדרט קבלני במשך לפחות שלושה עשורים. בהמשך הוחלט על "חוק המרפסות הקופצות", שהחזיק מעמד מ-1992 עד 2008 ושהביא לנוף ארצנו את המסגרות הקונסטרוקטיביות שמכסות אין-ספור בניינים. כאמור, כיום מותר לבנות מרפסת בשטח 12 מ"ר שאינה נכללת בשטחי הבנייה, ואלכסנדרוביץ' סבור שזו "חקיקה אנכרוניסטית שמתגמלת קבלנים על הקמת מרפסות, ולא, למשל, על בניית קירות מבודדים או על התקנת תריסים בחלונות".
>> מי האדריכל שהמציא את המרפסות הקופצות ואיך נראה החזון שלו היום?
האדריכל דני איל, שתיכנן 17 אלף יחידות דיור לאורך 25 שנה, מסביר שחוקי התכנון והבנייה משפיעים באופן ניכר על חזיתות הבניין. בתחילת דרכן של המרפסות הקופצות, התאפשרה בניית מרפסת מכל כיוון, כך שהן לא יחושבו במניין שטחי הבנייה. "זה יצר אי שקט בחזיתות", אומר איל, "שמו כל מרפסת במקום אחר וזה גם פגע בפרטיות של הדיירים. אלה מהקומה הזוגית יכלו להביט בקומה מתחת".
בהמשך, כדי להסדיר את הכאוס החזותי, יצרו האדריכלים והמהנדסים מסכים קונסטרוקטיביים. מדובר בהתקנת קורות ש"תופרות" את כל המרפסות מכל הצדדים וממסגרות אותן לחלוטין. "ארכיטקטורה שניסתה להיות נכונה למצב לא נכון", קורא לזה אייל. כעת, החוק החדש שמתיר בניית מרפסת מעל מרפסת, מאפשר להעלים את חומות הקונסטרוקציה המיותרות הללו.
מדוע כולם סוגרים מרפסות במקום ליהנות מהשמש, הרוח והאור? אלכסנדרוביץ' טוען שהסיבה אינה רק הגדלת שטח הדירה, אלא מהאפשרות להשתמש במרפסת בשני מצבים – פתוחה וסגורה – שאינה קיימת במרפסת הישראלית הישנה. "הציבור כנראה העדיף את הגמישות התפעולית על פני הקשיחות האדריכלית החד-ממדית", הוא מניח.
צלם האדריכלות אילן נחום נוהג ללכוד בעדשתו מרפסות, "החיים בכוורת" כהגדרתו, ומהיכרות אינטנסיבית עם מאות משפחות ישראליות הוא סבור שהמרפסת נחשבת לחצר האחורית שאיש אינו רואה ולכן לא צריך להשקיע בה כמו בסלון – אבל הם טועים:"אני רואה מהמרפסת של השכנים את מה שאף אחד לא רואה מהרחוב. כנראה שלהרבה אנשים הייתה כוונה טובה. שמו שולחן קפה וספה, אבל בסוף המרפסת היא 'האזור המדורדר' של הבית, כשאצל כולם הדרדור מתבטא באותם פריטים – רגל שבורה של כיסא, צעצוע, עציץ של איקאה".
מדוע אנחנו מזניחים את המרפסת? נחום חושב שזהו חלק מהתרבות המקומית: "אין כאן מסורת של ישיבה במרפסת. זה צ'ופר מהקבלן בעלות אפסית. זה קשור לאופי של האנשים. סבי וסבתי היו מטפחים את המרפסת, הכול היה מכוסה צמחייה. בטורקיה וביוון הפעילות החברתית מתרחשת במרפסת. כאן סוגרים את המרפסות או הופכים אותן למחסן, והדיירים מחריבים את החזיתות".
רק הנדל''ן מדבר
המרפסת הוגדרה כשטח שירות (כמו מחסנים וממ"דים) שאינו נכלל באחוזי הבנייה, בניגוד ליתרת הבית, ולכן הקמתה זולה יותר. האדריכל אסף אשרוב, שותף במשרד "תואם אדריכלות", אומר שהמרפסת הגדולה הפכה לחלק מהמפרט הטכני שמספק היזם ("מרפסת שנשפכת אל הפארק"), כמו אריחי גרניט-פורצלן בכל הבית. מי צריך מרפסת בקומה 18 של עיר נידחת, שסובלת מרוח פרצים ואין מה לראות ממנה? ואכן, רבות מהמרפסות יתומות. "זה כמו נעלי עקב", מחייך אשרוב, "תמיד יתנו משהו למי שרוצה. המרפסת הפכה לחלק מהתרבות, זה טאבו. דירה בלי מרפסת תתומחר במחיר נמוך יותר, למרות שעלות הבנייה שלה נמוכה יחסית".
חוק התכנון והבנייה מאפשר בליטה של עד 1.20 מטר מקווי הבניין, והאדריכלים משתמשים בהיתר הזה כדי להעתיק זה מזה – ומעצמם – את אותן מרפסות משוכפלות באלפי בניינים בכל רחבי הארץ.
מרפסת היא חלק מהרחוב או חלק מהבית?
המרפסת מסמלת את המעבר בין השטח הפרטי לשטח הציבורי. מה מותר ומה אסור לעשות בה? יש תקנות עזר עירוניות משעשעות שעוסקות בסוגייה זו, אך הן לא תמיד נאכפות. האדריכל יונתן לבנדיגר, תושב פלורנטין בדרום תל אביב, סבור שבמרפסת מתקיימת פומביות שמזמינה קשר בין הדייר לשכניו ולחיי הרחוב - בניגוד לבית, שבו מתקיימים החיים הפרטיים. "מצער לגלות שרוב הדיירים מעדיפים לוותר על 'הבמה' שנתן להם האדריכל ומגדרים את המעקות בשטחי במבוק. יכולנו להרוויח תיאטרון רחוב נהדר", הוא אומר. הוא חושש שאישור רפורמת המרפסות תתבטא בקדחת בנייה פראית בשכונתו. על רקע ההצפה בבניית דירות קטנות בפלורנטין בשנים האחרונות, והזדקקותם של דייריהן לשטח נוסף כמו אוויר לנשימה, הבהלה למרפסת ברורה מאליה.
האדריכל יובל אמיצי, שהתגורר בהולנד בשנות ה-90, חושב שהבעיה היא לא עצם סגירת המרפסות (שנעשית לדבריו גם בפרו ובצפון אפריקה) אלא האופן שבו היא נעשית: "הסגירה לא אחידה ועם תריסולי פלסטיק. בירושלים סוגרים מרפסות עם פרופיל בלגי, והתוצאה היא חיננית". לדבריו, "בהולנד יש פה ושם בניינים מוזנחים ומעט שינויים פיראטיים, אבל הם לרוב כמעט ולא עולים על דעתם. כאן התחושה היא של התעללות בחזיתות בניינים באופן כללי".
אשרוב שומר על אופטימיות. לדעתו, הציבור הישראלי השתפר בשמירה על חיצוניות הבניין וחזיתותיו. גם העובדה שהדירה הישראלית גדלה, צימצמה במשהו את הצורך בסגירת המרפסת כדי להרחיב את השטח. לכן הוא מתלונן על החוק החדש, ש"מעניק לגיטימציה להרס חזיתות. הוא מבטל את מעט הכוח שנשאר לאדריכל ומבטל את החשיבה האורבנית. מי שניסח אותו הוא כמובן לא אדריכל".
מה מותר ומה אסור לעשות במרפסת:
- על פי תיקון מספר 40, תשמ"ג, חוק עזר עירוני ברוב הערים קובע כי "לא יתלה אדם ולא ירשה לתלות כבסים ברחוב, במרפסת, בחלון או בכל מקום אחר הפונה לרחוב, אלא במקום שנקבע וסומן בהיתר הבניה, או אם קבע ראש העירייה או המפקח שלא ניתן לקיים איסור זה והתיר תליית כבסים במקום ובתנאים שפירט".
- אסור לזרוק זבל מהמרפסת או לגרוף מים: "לא ישים אדם ולא ישאיר כל אשפה אלא בתוך כלי אשפה, שקית או מכל שהותקנו (...) ואם לכלי האשפה מכסה, יסגור את המכסה מיד לאחר השלכת האשפה לתוכו".
- מותר לעשות מנגל? עו"ד עופר שחל, מחבר הספר "המדריך השלם לבית המשותף", אומר שאין חוק האוסר זאת באופן גורף. "הכול עניין של תדירות ומינון. מנגל עלול להפוך למטרד של עשן וריח. אם נעשה מנגל 'פעם ב', ביום העצמאות, או פעם בכמה חודשים זה בסדר. אבל הפסיקות המשפטיות מגבילות את התדירות, כאשר דייר עשה מנגל פעם בשבוע ויותר". מקובל להנחות דיירים סוררים להשתמש במנגל גז או חשמל, שמצמצם את המטרד.
- מותר לעשן? שחל מציין שהמודעות לבעיית העישון במקומות ציבוריים ומשותפים גוברת, ובהתאם, ועדי בתים מגבילים את העישון בלובי ובחצרות. גם כאן המפתח הוא האיזון בין ה"אני" ל"אנחנו". מניסיונו, רוב התלונות על עישון במרפסת הסתיימו בפשרה: למשל, שמותר לעשן בשעות הערב והלילה בלבד.
- ואסור בתכלית האיסור לסגור מרפסת: מותר לבצע רק "שינוי פנימי" – "שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבניין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור".
