מגשים החלומות: מסף מוות לפסגת השאיפות

לפני שש שנים ישב אלון אולמן בביתו והכין לעצמו רשימת מטלות שאפתנית, שכללה סעיפים כמו להיות אוטוריטה לפריצת גבולות או להוביל אנשים וארגונים להישגים יוצאי דופן. "הכנתי לעצמי תמונה מאתגרת מאוד של איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים", הוא מספר. "לקח לי תשעה חודשים לכתוב את זה, ושבעה חודשים להשיג את זה. בתוך פחות משנה הגשמתי את כל החלומות שלי לשנים הבאות, חוץ מאחד: לכתוב ספר. זה לוקח זמן, כי אני רוצה לכתוב רב־מכר שישפיע על כל העולם".

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

אולמן (49) מחזיק היום בשלוש חברות, שמפעילות סדנאות וקורסים הנושאים שמות כמו "קוד המנצח", "הנבחרת", "בוקר פריצת גבולות" ו"קוד הכסף", ובכולן הוא מככב תחת הסיסמה "המשימה שלי היא לעזור לכם להשיג את המטרות וההצלחה שלכם, בעוצמה ובמהירות שלא הכרתם". בסדנאות שלו משתתפים מדי חודש מאות אנשים.

המבוגר האחראי בבית

הוא גדל בקריות בן לאב שהיה קבלן זעיר ואם שעסקה בעבודות מזכירות. "נולדתי לזוג הורים שאני אוהב ומעריך", הוא אומר, "אבל הם היו בני 18 ו־20 ולא היה להם מושג מכלום. בגיל שבע בערך הבנתי שאני המבוגר האחראי בבית, וזו לא תובנה פשוטה לילד. ילד כזה, במיוחד אם הוא רגיש, לומד שחלק מהתפקיד שלו בחיים זה לעזור לאנשים, ואני בטוח שזה מה שהוביל אותי לעשות את מה שאני עושה היום".

באותן שנים הוא נישא לאורטל ("ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים"), היום מנהלת ברשת "הולמס פלייס", שהקריירה שלה, כמו שלו, לוקחת אותה לנסיעות ברחבי העולם. הם מתגוררים בשכונת דניה בחיפה ומגדלים שלושה ילדים: בר (בן 22, חייל בחיל הים), גאיה (בת 15 וחצי) וגל (בן 14 וחצי). "הם ילדים טובים, שאפתנים ונדיבים. כולם למדו ולומדים בבית הספר הריאלי כי הם בנים של צפונבונים, אבל הם ילדים מדהימים, וכמו לי ולאמא שלהם גם להם יש להם קריירות, במועצת התלמידים, בפרויקטים של יזמות ובכל מיני כאלה".

"עננה נוראית מעל הראש"

המהפך הדרמטי בחייו של אולמן התרחש חודש לפני יום הולדתו השלושים. "החיים היו ברורים, אבל עברתי אותם כמעט תוך כדי שינה, כמו רוב האנשים. בפנים הייתי גמור – אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שכל החיים הם רשימה של מטלות שחייבים לסיים אותה בהצטיינות כדי לקבל עוד מטלות".

"הייתי בדרך להיות מפקד חיל הים, ופתאום מצאתי את עצמי עם פרופיל 24. אסור היה לי להפליג. מבחינתי הייתי מוכן לחתום על טפסים ולשחרר את החיל מאחריות, אבל הם לא יכלו לקחת את הסיכון - אי אפשר לשתף אותי במבצע קרבי כשיש סכנה שיצטרכו לפנות אותי פתאום ולסכן את כולם. אמנם אפשר להיות קצין בכיר בחיל הים גם בלי להפליג, אבל זה כמו להיות שחקן כדורגל שאסור לו לבעוט לשער. זה חוקי, אבל לא תהיה כוכב גדול, ואני לא רציתי להיות בתפקיד משני".

"לא מיד. קצין רפואה ראשי אישר שאם אחרי חמש שנים לא יהיה לי אירוע נוסף, הפרופיל שלי יעלה. אחרי ארבע וחצי שנים, באמצע פעילות, חטפתי התקף שני. הפעם הבנתי מהרגע הראשון מה זה, עליתי על רכב, ודרשתי שיטוס לרמב"ם. הפעם כשהשתחררתי נתנו לי חמישים אחוז סיכוי לאירוע נוסף. לאנשים כמוני, שרוצים לעצב את המציאות שבה הם חיים, זה בלתי נסבל. אחרי כמה חודשי החלמה באתי לרופא שלי, ואמרתי לו 'תתקן אותי, תגיד לי מה לעשות, אני מוכן ללכת לירח'. אז עדיין חשבתי שזה בשביל לחזור לים".

ההבדל בין המנצחים והשאר

ההתעוררות שלו התרחשה רק לקראת גיל ארבעים. אולמן היה מדריך בפו"ם, בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, ופגש במקרה צמד קצינים שהתאמנו לריצת מרתון. "משהו גרם לי לשאול אותם אם אני יכול להצטרף אליהם. שלושה חודשים אחרי זה רצתי כואב ודואב במרתון של טבריה. את הכוח לסיים הבאתי מכל מיני מקומות אחרים בחיים שלי. הבאתי את הנחישות ואת ההחלטה לנצח, לא לוותר".

"לכאורה כן, אבל ידעתי ידיעה שאי אפשר להסביר אותה, שאני עוד אמשיך ואעשה דברים שאני אפילו לא יודע מה הם. באותו רגע ניצתה בי תשוקה מטורפת שרק הולכת וגדלה לחקור, למפות, למדל, מלשון מודלים, להגיש לאנשים את התשובה לשאלה מה מבדיל בין בני אדם, מה עושה את ההבדל בין מנצחים לבין כל השאר, וליצור דרכים מעשיות שבהן הם יוכלו להיות מנצחים".

"כשאני אומר מנצחים, אני לא מדבר על לנצח מישהו אחר, אלא להגשים את המטרות שלך עצמך. אני רוצה ללמד אנשים להבין איך זה שבאותן נסיבות יהיו מי שיהרסו, יפריעו, יקלקלו את הפוטנציאל של עצמם ושל אחרים, יתקרבנו, יאשימו ויהיו אומללים, ואחרים, שגם אם תזרוק אותם לבור, תכסה במכסה, תכניס פנימה עקרבים ותסתלק, תחזור אחרי שנתיים ותראה שגדל שם דשא והעקרבים רוקדים סטפס".

אל תקראו לו גורו

אולמן לא אוהב את הכינוי גורו. למרות שאוצר המילים שלו כולל סיסמאות ומונחים כמו "תחומי הזהב", "מרשם קרב", "ג'י־פי־אס רגשי", "המגדלור", "ארבעת העולמות (פיזי, מנטלי, רגשי ורוחני)" ואפילו "מבחני אולמן", במהלך שיחתנו הוא חוזר לא אחת על ההצהרה שהוא לא כזה. לא גורו. הוא מספר שעל מנת לקבל תשובות לכל השאלות שלו הוא הלך ללמוד אצל מומחים בינלאומיים שמתמחים בהשגת ביצועי־על, למד בסדנאות להשגת חופש כלכלי, ובנה מסגרות מעשיות להגשמת מטרות.

אולמן המשיך ללמוד, בארץ ובארה"ב, וככל שלמד, גם נמלא התרגשות. "זה מטורף", הוא חוזר. "רוב האנשים לא ממצים אפילו עשירית מהיכולות שלהם, לא שואלים את עצמם בכלל מה הם רוצים, משכנעים את עצמם שהם לא יכולים להצליח, ואני יודע שכן, שכל אחד יכול. לא כל אחד יכול להיות ברק אובמה, אבל כל אחד יכול להיות גדול בהרבה מהאני העכשווי שלו, יכול להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, בעסקים, בעבודה, בזוגיות, ביחסים שלו עם הילדים".

"בוודאי, האושר הוא תחושת ההתקדמות המתמדת לעבר התמונה המנצחת שלך, תמונה שאתה קובע מה יש בה". אולמן מתאר את עצמו כמי שחוצב באבן, מפלס דרך במאמצים אדירים, כדי ללמד אחרים את מה שנודע לו בחייו - שכל אחד יכול ללמוד איך לשנות את התודעה, להשיג את מה שהוא רוצה להשיג, לסלק את חסמי ההצלחה שלו, לשנות את חייו. "יש לי המון סיפורי הצלחה, בכל תחום שאת יכולה לדמיין", הוא אומר.

"יש", אומר אולמן. "לפי הסטטיסטיקה שלנו אחד לארבע מאות לא מרוצה, ואני מחזיר לו את הכסף בלי שאלות ובלי אותיות קטנות. אני לא פוחד מזה, כי אני יודע שאלה אנשים שעדיין לא מוכנים לזה. כשהם יהיו מוכנים, אני יודע מה יקרה להם, גם הם יידבקו באותו טירוף שלי וישנו את חייהם".

"בוודאי, אני יודע איך חייתי פעם ואיך אני חי עכשיו, ואני רוצה לתת את זה לאחרים. אני מרגיש שאני מביא לעולם הרבה מאוד ערך. זה כמו שריפה פנימית אצלי, שאי אפשר לכבות אותה".

"אני מעריך שנגעתי עד היום בכמאה אלף איש, ואני מרגיש כמו שינדלר, שהתרוצץ על רציף הרכבת ואמר שיש עוד מיליונים שצריך לעזור להם. אני יודע שיש עוד מיליון איש לפחות בארץ שאני יכול לשנות להם. מספיק שאני אגע בהם, ואת יתר הדרך הם יכולים לעשות לבד. ואחר כך - העולם".