כבר 20 שנה שהמעצבת לארה רוסנובסקי נוכחת בתעשיית האופנה, תחילת כמעצבת תכשיטים עצמאית ובהמשך עם המותג פגנקה (שהקימה ביחד עם קובי לוי בשנת 1993), אולם הקהל הישראלי מגלה אותה רק לאחרונה, ועושה רושם שהוא די נלהב מהתגלית. לפני כשנה וחצי היא חזרה ארצה, אחרי גלות בת למעלה מעשור בהודו ובאנגליה, ומאז הפכה רוסנובסקי, 46, לאחד השמות החמים בתעשיית האופנה המקומית, וזה עוד לפני ששכרה את שירותיו של משרד יחסי ציבור. את ההייפ הנוכחי שנוצר סביבה היא חייבת גם לרשימת הסלבס המקומיות שלובשות אותה, ביניהן קרן מור ונטע גרטי, וגם לאמניות ולנשים יוצרות מתוך הברנז'ה המקומית, ביניהן זהר וגנר, שירה ברויאר ומיקי ממון. האחרונות צולמו על ידי הדוגמנית לשעבר מעיין קרת, והתראיינו עבור הבלוג שלה, שראה אור בעמוד הפייסבוק של המעצבת.

 

עוד בערוץ האופנה

 

"הפרויקט הזה היה הכרחי" אומרת רוסנובסקי בראיון ל-Xnet. "אנחנו נמצאים בעידן שבו בגד בלי שום רעיון הוא כמעט חסר ערך, הוא לא מעניין. לפני מאה שנה לבגד היה מקום של כבוד בחברה. רק העשירים התלבשו. היום מתקיים היפוך מוחלט - יש עודף, ולכן תפקידי כמעצבת היה לחשוב איך אני יוצאת מהקונבנציונלי. הרי גם אני מייצרת בגדים בסופו של דבר, ומצד שני, אף אחד היום לא צריך בגדים חדשים. לכולנו יש יותר מדי מהם, ואף אחד לא הולך עירום. אז דרך שיתופי פעולה עם חברים אמנים, ניסיתי לשתף את הרעיונות והחוויות שלי דרך עיניים של מישהו אחר. אני מאמינה שעיצוב הוא דרך לתקשר עם העולם, לפחות עבורי, גם אם בסופו של דבר יוצא מזה בגד או תיק".

 

 

מלמעלה: זוהר וגנר ומיקי ממון בפרויקט הפייסבוק של לארה רוסנובסקי (צילום: מעיין קרת)
מלמעלה: זוהר וגנר ומיקי ממון בפרויקט הפייסבוק של לארה רוסנובסקי (צילום: מעיין קרת)

 

 

לפני שבועות ספורים פתחה רוסנובסקי חנות וסטודיו ברחוב יפת ביפו. מרוחק מספיק ממתחם שוק הפשפשים הומה המעצבים, וקרוב מספיק לתיירים שמגיעים לפקוד את סמטאות יפו העתיקה. אם להסתמך על קורות חייה, יש יותר מסיכוי סביר שעוד עשור תמצאו אותה במקום אחר, בנקודת התחלה נוספת. כמו תמיד, החשש מלגדול השתלט עליה, והיא לקחה שני צעדים אחורה. מה שנראה כמו משאת נפשם של מעצבים מקומיים, הוא הסיוט הכי גדול של רוסנובסקי. "מניסיוני האישי, האויב מספר אחד לעסק קטן ובינוני הוא צמיחה לא מבוקרת", היא אומרת ומרמזת בלי להתכוון למקרה האחרון שמוכיח את דבריה. רק לאחרונה, אני מספר לה, צמיחה לא מבוקרת הביסה את מעצבת האופנה סיגל דקל, שנכנסה בעקבות כך להקפאת הליכים. "אני לא מכירה את סיגל דקל, אבל מהניסיון שלי בפגנקה ובעסק שהיה לי בהודו ובאנגליה, כשההזמנות גדלות גם האופרציה גדלה. זה לא מסתכם בלהביא עובד נוסף או שניים, מדובר בגדלים עצומים - פתאום אתה צריך למצוא מפעל גדול יותר, להגביר את הייצור".

 

"המפעל בהודו, למשל, התנפח לממדים שלא יכולתי להכיל. אתה נמצא בלחץ בלתי פוסק. אם אתה מאחר ברבע יום לקניין מבארני'ס, הוא עלול לבטל את ההזמנה. וכשאתה מייצר בהודו, להודים לא ממש אכפת מהאיומים האלה. הם בכלל לא עונים לטלפון כי הם בדיוואלי (חג האורות ההודי, א"י) או משהו. צריך לזכור שאנשי עסקים אמריקאים, שאין להם טיפת נשמה, רק רוצים את הדגם שנמכר הכי טוב בחנות, והם רוצים אותו בזמן. הרי יש שם כל כך הרבה מותגים. מישראל זה אולי נשמע מאוד גדול, הרעש שעושים מאלון ליבנה, עם התעלפויות והצלחה, אבל משם - או שאתה לומד לעבוד בקצב מטורף של מכונה, או שלא. וכשהקמתי שוב את המותג בארץ אמרתי לעצמי: הפעם, תלמדי מהטעויות של עצמך".

 

 

בחוג הלקוחות של רוסנובסקי: דפנה לוסטיג (מתוך אינסטגרם)
בחוג הלקוחות של רוסנובסקי: דפנה לוסטיג (מתוך אינסטגרם)

 

 

חלומו של כל מעצב הוא להגדיל את הכמויות והמכירות. מה הבעיה עם זה בעצם?

"אתה לא יכול לייצר בכמויות ולהישאר נאמן לעצמך. בתקופה של פגנקה (העסק שעזבה ב-99', לאחר שש שנים, א"י) מכרנו ל-300 חנויות בארץ. עם הזמן אתה הופך להיות עבד של בעלי החנויות. הם מנהלים אותך, דורשים ממך עיצובים מסוימים, וזה מגיע עד הוראות את מי להעתיק. סליחה? אבל זה המותג שלי. זה לא שאני מתפלאת, תעשיית האופנה בישראל היא תעשייה של העתקות. אם יש טרנד מצליח - כולם פתאום עושים אותו. קח לדוגמה את פרוזן יוגורט. הצלחה ענקית, אבל מהר מאוד אתה מוצא מתחת לבית עוד חמישה בתי עסק שעושים גם הם את אותו הדבר. ככה גם באופנה - מה שמצליח, כולם מעתיקים אותו. גם אותי מעתיקים. אבל היום אני מעדיפה לייצר בכמויות קטנות, עד שמונה פריטים לדגם. הסיוט הכי גדול של מעצב זה להיתקע עם מלאי, לכן אני משתדלת שכל בגד יהיה מאסטרפיס, ושבסוף עונה אני לא אגעל ממנו".

 

אז מה הפתרון?

"אני מאמינה שהעתיד יהיה בקיצוניות. כמו שמעמד הביניים מתרסק ויהיו כאן בעתיד או עשירים או עניים, כך גם באופנה יהיה או קונפקציה זולה או מעצבים עם קול ייחודי. וכאן אני מנסה להשתלב, ולהביא קול ייחודי שהוא רק שלי".

 

 

"אנחנו נמצאים בעידן שבו בגד בלי שום רעיון הוא כמעט חסר ערך" (צילום: עדי גלעד)
"אנחנו נמצאים בעידן שבו בגד בלי שום רעיון הוא כמעט חסר ערך" (צילום: עדי גלעד)

 

 

את הסטודיו ביפו מקשטת קולקציית החורף של רוסנובסקי. קורות חייה של הילדה המהגרת ממוסקבה, שעלתה לארץ בגיל שבע ומהרגע שעמדה על דעתה נדדה בין אירופה לאסיה, שזורים בבגדים עצמם: מהשפעות של הגותיקה והדארק אייטיז של לונדון, עיר מגוריה של רוסנובסקי באותן שנים, ועד להשראות אתניות מהודו, בה הקימה רוסנובסקי קו תיקים מצליח, שנמכר בבתי כלבו יוקרתיים כמו ליברטי בלונדון ובארני'ז בניו יורק. אבל מה שמעסיק אותה יותר מכל כיום הוא החיפוש אחר המהות של אופנה ישראלית - שאלה שאגב, מעסיקה אותה גם ברמה האישית, עם חזרתה ארצה עם בעלה השני ובתה בת השבע. בני הזוג מגדירים את עצמם דתיים שומרי שבת, והם חלק מקהילת קבליסטים של הרב אדם סיני.

 

 

בחוג הלקוחות של רוסנובסקי: דורין אטיאס (מתוך אינסטגרם)
בחוג הלקוחות של רוסנובסקי: דורין אטיאס (מתוך אינסטגרם)

 

 

רוסנובסקי נולדה וגדלה במוסקבה למשפחה אמידה. אביה, מרק רוסנובסקי, הוא רופא נבחרת ישראל בכדורגל, ואמה, אנה רוסנובסקי, היא לשעבר כנרת התזמורת הפילהרמונית, וכיום חלק מפרויקט "המוזיקאים של המחר", שיזם הכנר הבינלאומי מקסים ונגרוב. בשנת 1974 עלתה המשפחה ארצה היישר אל באר שבע, טראומה שעד היום חקוקה באפידרמיס של רוסנובסקי. "כל החיים גדלתי כמו פרינססה, עם שתי נני'ס ושמלות עם מלמלות. ואז ב-1974 אנחנו נוחתים, ואיפה? בבאר שבע. לוקחים אותנו בטנדר פתוח בחום של 40 מעלות דרך השוק הבדואי, לאיזה פאקינג דירה. היה פאן, פאן, פאן", היא אומרת בציניות. "להורים שלי לא היה כסף. לא לנסיעה באוטובוס וגם לא לקולה. אני זוכרת שיום אחד ביקשתי מהם קולה ולא היה להם כסף. חיינו במעון עולים, אכלתי בבוקר פרוסת חלה עם ריבה ויאללה, לבית הספר, בלי שידעתי אפילו את השפה. איכשהו הסתדרתי. זה לא היה גרוע מרוב שזה היה גרוע, פשוט לא היתה ברירה".

 

 

העושר שצברה המשפחה ברוסיה נשאר מאחור. מתוך הקולקציה של רוסנובסקי (צילום: עדי גלעד)
העושר שצברה המשפחה ברוסיה נשאר מאחור. מתוך הקולקציה של רוסנובסקי (צילום: עדי גלעד)

 

 

את העושר שצברה המשפחה ברוסיה, היא נאלצה להשאיר מאחור. גם סבתה של לארה נשארה ברוסיה, כי סירבה להיפרד מאוסף כינורות סטרדיווריוס נדיר שהיה ברשותה ומההון שצברה. "היא היתה אחת הנשים העשירות ברוסיה. היא היתה אשת עסקים טובה וסחרה בכלי קשת של סטרדיווריוס, אבל בברית המועצות הקומוניסטית זה כמובן לא היה חוקי. אתה לא יכול לצבור הון ברוסיה. זה קומוניזם, כמו בקיבוץ. לכולם יש את אותם וילונות. את אותו רכב, אם בכלל יש".

 

לא הלאימו לה את ההון בשלב מסוים?

"הטרגדיה של המשפחה היא שבסופו של דבר היא נכנסה לכלא. היא לא נתנה לאימא שלי להוציא כלום, כי היא חשבה שאנחנו נוסעים למדבר צחיח עם גמלים, שזה לא היה רחוק מהאמת. איכשהו השלטונות עלו על זה שיש לה כינורות בשווי מיליוני דולרים. היא היתה אשת עסקים. היא לא גנבה, אבל בעיני החוק היא היתה קרימינלית ובסופו של דבר היא נכנסה לכלא".

 

אחרי חודשיים בבאר שבע, עברה המשפחה אל מרכז תל אביב. רוסנובסקי סיימה תיכון בגימנסיה הרצליה ואת שירותה הצבאי, והמשיכה למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל שנה אחת הספיקה לה להבין שהמקום שלה הרחק מכאן. היא נסעה ללונדון, שם למדה אמנות בסנטרל סנט מרטין ובמקביל, הקימה מותג תכשיטים שנמכר בשווקים כמו פורטובלו וקמדן, וכן בחנות המעצבים הפופולארית דאז, Hyper Hyper שבקנזינגטון היי סטריט.

 

 

השראות מהגותיקה של לונדון לצד אתניות מהודו (צילום: עדי גלעד)
השראות מהגותיקה של לונדון לצד אתניות מהודו (צילום: עדי גלעד)

 

 

אל ישראל שבה בשנת 1992, ומיד החלה לעבוד כמעצבת בחברת אריסטו שמט, שהיתה באותם ימים אימפריה של אופנת רחוב מקומית. לאחר חצי שנה היא עזבה ויחד עם קובי לוי, לשעבר מנהל השיווק של אריסטו, הקימה את מותג האופנה פגנקה (מרוסית: פטריית רעל), שמאז 1999 ממשיך את פעילותו בלעדיה. היא נסעה להודו, טיילה קצת, ולבסוף הקימה יחד עם אחיה הצעיר, עו"ד יובל רוסנובסקי, מפעל לתיקים בהודו. הם הציגו ומכרו בתערוכות אופנה בעולם, עד שרוסנובסקי הכירה את בעלה הנוכחי, שהתגורר באותה עת באנגליה. במשך תקופה ארוכה היא חיה על קו לונדון-ניו דלהי, עד שלפני כשנה וחצי חזרה לישראל.

 

היום, כשהיא מפויסת יותר, היא מציעה אופנה שמזוהה עם סגנון חיים נינוח, אך משתדלת להמציא את עצמה מחדש. הכוח שלה כמעצבת טמון באומץ לבצע ניסיונות סגנוניים, גם אם ישנו סיכוי לא קטן שיכשלו בחנות. "היום אני לא עובדת למטרות הצלחה. כמובן שאני רוצה שמה שאני עושה יהיה מוצלח, אבל חשוב לי להיות בחיפוש תמידי, לא לפחד מלעשות טעויות, להיות בקשר בלתי פוסק עם הקהל ולמצוא תמהיל בין פונקציונליות לאינדיבידואליות. ליצר עומק וקשר בין הלובש לבגד. בסופו של דבר, המהות שלנו בעולם היא לייצר רגש. שם, בסופו של דבר, נמצאת האמת".