אני אוהבת את חג פורים, תמיד אהבתי. ההתרגשות שלפני החג, ההתלבטות באיזו תחפושת אבחר ולבסוף החג עצמו - היום בו אני עוטה את התחפושת, על כל חלקיה, מחכה לאמא שתאפר אותי ואז יוצאת חגיגית ושמחה לבית הספר.
בכל שנה התחפשתי כמובן למשהו אחר, כי אי אפשר לבוא עם תחפושת זהה בכל שנה. ועדיין, היתה לי את 'תחפושת בית ספר' שלי, שאיתה הלכתי לבית הספר, והיתה את 'תחפושת הבית' שלי. התחפושת שעטיתי מיד כשהגעתי הביתה, ונשארתי איתה עד לשעות השינה, וחוזר חלילה למחרת וביום שאחרי. 3 ימים שבהם התחפשתי בבית, בשכונה, למה שבאמת רציתי להיות, שנה אחר שנה – רקדנית בלט. ומכיוון שרקדתי בלט מספר שנים, הרי שממילא היו לי כל מרכיבי 'התחפושת' המתאימים. רק תנו לי גרביונים, בגד גוף ונעלי בלט, תוסיפו לזה שיער אסוף בקפידה ועשיתם אותי מאושרת. שנה אחר שנה. גם בתוך הבית, כשהלכתי מהמטבח לסלון או לחדר שלי בפורים, לא הלכתי רגיל. תמיד זה כלל שילוב של צעדים רגילים, עם צעדי ריקוד, קפיצות וסיבובים, למורת רוחם ו/או לנוכח חיוכם של שאר בני המשפחה. תלוי כמה ניג'סתי באותו היום. זה מה שרציתי להיות כילדה וכנערה, רקדנית בלט. את לימודי הריקוד הפסקתי בגיל 14 וכשקצת בגרתי, האמנתי לכל מי שאמר שזה לא ריאלי ולא כלכלי ולא כדאי לבחור בחלום הזה, ועטיתי לי מסכה אחרת, של חלום אחר.
מה שלומי? אני סבבה
הזיכרון הזה גורם לי לחשוב על כך שכולנו בעצם עוטים על עצמנו מסיכות, מי יותר, מי פחות. אך רמה מסוימת של מסכתיות תמיד נשארת. לא מסכימים? תביטו על השאלה הפשוטה והשכיחה ביותר: מה שלומך? כמה פעמים אתם עונים ומספרים מהו באמת שלומכם האמיתי נכון לרגע זה? הרי לא תלאו כל אדם ששואל אתכם - מה שלומכם? – בסקירה (אפילו אם קצרה) של כל שמחותיכם, צרותיכם, שאיפותיכם ותקוותיכם, נכון?
שום דבר לא מתאים לכולם
אני, וגם אתם (כן, יש יוצאים מן הכלל, תרגיעו), מלאים בדעות, אמונות ושלל התניות שספגנו ואימצנו מהורינו, מבית הספר, מחברים, מהסביבה ומשלל קבוצות ומסגרות אליהן השתייכנו ועדיין אנחנו משתייכים במהלך חיינו. ובתוך הריצה היומיומית של החיים, אין לנו זמן לעצור ולברר מי אנחנו באמת, מה גם שבירור שכזה לוקח זמן, וזמן כאמור, אין לנו, אלא אם החיים 'מסדרים' לנו זמן, בדרכים שונות, כמו שסידרו לי. כל כך הרבה פעמים למשל, עטיתי עלי מסכה של אשת עסקים ממולחת ווורקוהולית, כשבעצם כל מה שרציתי באותו רגע זה בכלל להיות עקרת בית... והיו עוד מסכות רבות, שונות ומשונות.להתנער מהעדר ולצאת למסע
בשלוש השנים האחרונות, ובעיקר מלפני שנה, מאז שהחל תהליך הריפוי, אני מגלה שממש לא מתאים לי להתנהל ככה - ליזום, להתקשר, לעשות ולדבר. והרבה יותר נכון לי, רגוע לי ופחות מתסכל לי, להיות בשקט, להמתין ולתת לדברים להגיע אלי ואז להגיב אליהם. כן כן, דרך ההתנהלות הזאת שכל חיי לימדו אותי שהיא שגויה, אפילו מגונה - אל תהיי תגובה, תהיי גורם - היא האסטרטגיה המתאימה לי ביותר להתנהלות בחיים. והיא ממש לא מגונה וממש לא קורבנית ואפילו לא עצלנית. נהפוך הוא, היא נוסכת בי שלווה וביטחון בעצמי, במה שמגיע לי, באנשים ובחיים עצמם. ותתפלאו – הדברים מגיעים. מגיעה עזרה, מגיעות הצעות עבודה, מגיעים חברים, מגיעות הזדמנויות, הכל מגיע. ושוב, אל תטעו. זה רק מה שמתאים לי, זה לא בהכרח מה שמתאים לכם. עליכם לגלות מה מתאים לכם.