הדפסה
לכתבה באתר
הייתי צופה בהן בקנאה, כשהן מדלגות בשבילי ארץ ישראל, חבורת בנות קלילות, צוהלות, חשופות ומאווררות, במכנס קצר, גופייה וסנדלים. ואנחנו חולפות על פניהן, פוסעות במקביל - נערות חסודות, ארוכות חצאית ומכוסות מרפק, בחום המהביל. זה נראה לי כל כך משוחרר, כל כך נינוח לטייל כך. הצעדים שלהן היו קלים יותר, החיוכים שלהם רחבים יותר וצחוקן - חזק יותר.
פעם אהבתי טיולים
כל כך אהבתי טיולים ונסיעות ולמרות שגם היום אני אוהבת, עם השנים, הגעתי להבנה שהרצון שלי לקום ולטוס או סתם לצאת לסוף שבוע עם בעלי, הולך ונעלם. אני מעלה בעיני רוחי את עצמי פוסעת ברחובות פריז או ניו יורק או לחופי הריביירה הצרפתית ואני לא יכולה באמת להיות חלק מההמון הנהנה, המתייר כאחד האדם, היכול להתיישב לשולחן במסעדת רחוב נעימה ושטופת שמש ולהיטיב את ליבו וקיבתו בארוחה מזינה וטעימה.
לא. בכל טיול לחו"ל, איאלץ לסחוב לכל מקום סנדויצ'ים כשרים ארוזים וגם ברחוב שטוף שמש, פיאתי המגרדת תמשיך לעטות את ראשי הכמה למעט אויר צח. ולחופי הים התיכון המשתרעים והיפים אי שם בצרפת או בכל מקום אחר, כמו כאן בארץ, איאלץ להמשיך לנעול את נעליי עם גרביי וכל מלבושיי.
ולכן, בכל פעם שבעלי מעלה את האפשרות לקום ולתייר בעולם הגדול והיפה, אני מעדיפה להישאר בבית. כאן לפחות אני יכולה להיראות איך שאני רוצה, איך שנוח לי. זכר הטיולים הנחמדים שטיילנו במהלך השנים שחלפו, אינם קורצים לי עוד.
מהרגע בו הבנתי את חוסר הנוחות שלי בטיולים הללו והבנתי גם שהפסדי מרובה משכרי ושאינני נהנית מספיק כדי להצדיק את ההוצאה והמאמץ הכרוכים בכך, הפסקנו לחשוב על יציאה לחופש. זה לא שאני מונעת מבעלי יציאה. אם הוא יארגן, אצטרף אליו, אבל היות וזה לא מעניין אותי, אני לא עושה מאמץ בכיוון והחיים שוטפים אותנו הלאה.
יוצאות אל האור
אבל יום אחד, כשחברה טובה וקרובה התקשרה להזמין אותי לצאת איתה לטיול בפריז היפה, הבנתי שזו ההזדמנות שלי לטייל באופן שאכן יגרום לי את ההנאה שטיול אמור להסב למטיילים. בבוקר עוד הנחתי על ראשי את פיאתי, בידיעה שאלו הן השעות האחרונות שהיא נוכחת בשבוע הקרוב בלוח הזמנים שלי; נשקתי לילדיי המקסימים, שחיכו נרגשים לבלות אצל סבא וסבתא למשך השבוע שבו אמא נוסעת לקנות להם מתנה גדולה מאוד שצריך להביא אותה במטוס; נפרדתי מבעלי האהוב, שעודד אותי להיענות להזמנתה של חברתי ודאג להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר. "תהני, תבלי", נפרד ממני בעלי היקר.
כמובן שבמטוס היוצא מהארץ עדיין נראינו בנות יעקב צנועות ונאוות, אבל בתוך המזוודה כפולת התחתית (סתם, סתם) הסתתרו אביזרי הפשע שלנו: מכנסיים משגעות, גופיות חמודות, בגד ים מחמיא ומי צריך יותר מזה?
מיד ברדתנו מכבש המטוס, מיהרנו לשירותים, שם החלפנו את בגדינו ויצאנו לאור העולם.
חרדים מילאו את הרחובות
טלפון ראשון הביתה. הילדים חזרו מהלימודים. הם אצל סבא וסבתא. למדו היום על משה בתיבה ועל מרים ויוכבד שמסרו את נפשם על עתיד עם ישראל ויילדו בסתר. ואנחנו כאן, מתערבבות לנו עם כולם.
יוצאות אל הרחוב ההומה, עוצרות טקסי ולא צריכות להתמודד עם מבטים מתייגים. היינו סתם עוד בנות שבאו ליהנות משבוע של כיף. לא היינו שגרירות העם היהודי, לא תויגנו מיד כיהודיות דתיות.
וזה היה משחרר.
צרפת היתה מלאה באותו שבוע מטיילים חרדים. היה איזה דיל מאוד מוצלח והמוני חרדים מילאו את רחובותיה הרחבים והעליזים. כל חרדי ישראלי שחלף על פנינו גרם לנו לטמון את עינינו בתוך מדריך התיירות. נכון, מקדם הגנה גבוה במקצת. הרי איננו תופסות תשומת לב של חרדי/ת במראה שלנו. לו היינו לבושות כחרדיות, הרי ישר המבטים היו נפגשים והסורק התוך מוחי היה מתחיל לעבד מידע ולהצליב נתונים. עכשיו היינו סתם עוד בחורות. וזה היה משחרר.
אבל בכל אופן, הפחד חזק מאיתנו. ותמיד מישהו יכול לזהות או לפחות לתהות מה זה הפאטה מורגנה המוזרה הזו ואז להתחיל לחשוד ולרחרח ו...
לכן תחבנו חוטמינו בחלונות הראווה או בעלוני המידע בכל פעם שדמות חרדית חצתה את הרדיוס שלנו.
סעודה של חופש
כשנהיינו רעבות, נכנסנו למסעדה מקומית והזמנו צהרים. זה היה טעים, כיף ופשוט נוח כל כך. לאכול מה שמגישים, בלי לשאול שאלות, בלי לבדוק כשרויות. רק בחירה אחת: מה טעים לי? מה בא לי עכשיו? הטלפון שצלצל באותם רגעים כשחיכינו למנה שלנו, היה מבעלי.
"איך שם?" הוא שאל בהתעניינות.
"מעולה! הכל נהדר".
"יש לכן מספיק אוכל?" שאל הבעל הדואג. סיפרתי לו שחברתי מארגנת את האוכל והיא אמרה שאני מארגנת את האוכל, כך שהוא לא דאג כשלא ראה הררי מאכלים נארזים. מה גם שצרפת מלאה בחנויות כשרות וסופרמרקטים מלאים בכל טוב כשר ותמיד אפשר להסתדר אם חסר משהו.
"אנחנו מסתדרות. יש לנו אוכל בשפע ואנחנו נהנות מכל רגע".
הייתי בטוחה שארגיש כל הטיול תחושה אדירה של שחרור, שתציף כל תא ותא בגופי, מכך שאני הולכת איך שאני רוצה ועושה מה שאני רוצה, אבל מה שנהניתי ממנו יותר מכל, הוא שפשוט הרגשתי נורמלית. פשוט נהניתי ולא חשבתי כל הזמן כמה מבאס זה ללכת עם פאה, עם חצאית ארוכה, עם חולצה חונקת. זה היה פשוט מה שטיול צריך להיות - כיף.