לכולנו היה דייט ראשון מדהים שהפך לסיפור הסינון הגדול בהיסטוריה.

עד עכשיו לא היה ברור מדוע מה שמתחיל כסיפור אהבה רומנטי עם דייט ראשון ושני מושלמים, הופך לערימה בוערת של שנאת אדם בדייט השלישי ולאחר מכן בסינון שלא היה מבייש את יחסי ישראל - איראן. או, נכון למצב הפוליטי העכשווי, יחסי ישראל - כל מדינה רנדומלית אחרת. 

אבל בעוד שפעם הסתפקנו בלשאול את החברות שלנו למה זה קרה וקיבלנו את התשובה האמפירית ש"כל הגברים חארות", האקדמיה - כן, דווקא היא - היא זו שואגת לנו להסברים ולמספרים בנוסחה המלאה נעלמים של הלבבות השבורים שלנו.

 

 

אחרי חמש דקות אנחנו כבר מחפשים את הכימייה, גם כשאין חושך. צילום מסך מתוך ''דייט בחשיכה''
אחרי חמש דקות אנחנו כבר מחפשים את הכימייה, גם כשאין חושך. צילום מסך מתוך ''דייט בחשיכה''

 

מחקר חדש שיצא מאוניברסיטת דיוק בארה"ב תחת ידיו האי רציונליות של דן אריאלי (דן תעשה לי היפותזה!) מפרש את כתב החידה של הדייטים הכושלים שלנו.

מסתבר שבניגוד לציפיות הרומנטיות שלנו לחיות באושר ובעושר אחרי הדייט הראשון המושלם, למעשה ככל שאנחנו מכירים יותר את האדם שמולנו, אנחנו מחבבים אותו פחות.

וכן, ולצערי זה עובד גם כשאותו אדם מכיר אותנו יותר לעומק, כמובן. לעזאזל, עכשיו הכל מתבהר. כשאמרו לי לא לדבר יותר מדי, מסתבר בסוף שצדקו. מי היה מאמין.

 

תדליק את האש

 

ככל שמעמיקים בהיכרות שלנו עם אדם מסויים, כך גורס המחקר, אנחנו מצליחים לעלות על קווי דמיון ושוני בתכונות ובתפיסות החיים. ככל שהדמיון פוחת, כך מידת החיבה יורדת. וכל שהדמיון גדול יותר – כך גם מידת החיבה שעלולה להתפתח עולה. והנה עוד מיתוס קטן נשבר, לכל מי שטען שהפכים נמשכים. מסתבר שאנחנו בני אדם, לא מגנטים. את זה יכלתי להגיד לכם גם בלי מחקר, אבל מי יאמין לי, למען השם.

המחקר הזה הוא הצצה קטנה לנפש המעוותת שלנו, האוהבים הצעירים, שרוצים להתאהב ישר מהר וחזק. וכן, יש פה משהו מעוות.

אבל לא חידשתי, נכון? כי זה משהו שכולנו מכירים. הרצון באהבה ומערכת יחסים נדמה שמתבטא בסטטוסים בפייסבוק ובציוצים בטוויטר, אבל לא בהתמודדות עם החיים האמיתיים, אלו שדורשים סבלנות ולא באמת עובדים על פי נוסחאות אינסטנט.

אהבה ממבט ראשון זה נפלא, אבל זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. והוא: שאהבה זה לא מנה חמה, וגם היא לא רותחת מהר. היא מתבשלת לאט על אש קטנה ונפלאה. אש שרובנו, לצערי, כבר איבדנו מזמן את הסבלנות לעמוד לידה ולתת לה לעשות את הקסם שלה.

 

אין כימייה? טוב ביי

 

כולנו נדלקנו על מישהו בדייט הראשון והתרגשנו רק בשביל להגיד "אה, ככה" על הדייט השני. עד הדייט השלישי כבר וויתרנו, כי אין "כימייה" ואין את ה"קליק" הזה.

אם אנחנו מצפים לסיפור אהבה גדול מהחיים תוך חצי שעה בה המלצרית שפכה עליי בטעות קפה ומנקה השולחנות השפריץ עלי קצת נוזל חלונות, יש בזה משהו בעייתי. וככל הקלישאות הגדולות: כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

 

 

אה, אתה לא אוהב 'איך פגשתי את אמא'? טוב, כנראה שלא נוכל להיות ביחד (צילום: thinkstock)
אה, אתה לא אוהב 'איך פגשתי את אמא'? טוב, כנראה שלא נוכל להיות ביחד (צילום: thinkstock)

 

אנחנו רוצים אהבה ממבט ראשון עם אדם ש"יבין" אותנו תוך זמן קצר, ותוך כדי הרצון הזה מפסיקים לתת צ'אנסים ברגע שנדמה לנו שעלינו על החיים הפוטנציאליים שלנו עם הדייט הפוטנציאלי מולנו ואין בהם סוס לבן, טירה ואופק של הרים בשוויץ.

אנחנו רוצים אהבה, אבל שהאהבה תהייה בדיוק על פי הדימוי שיש לנו בראש, ואם בן הזוג שמולנו, דומה לנו או שונה לנו (בעיקר דומה לנו, אם כבר) לא כפי שחשבנו לעצמנו שיהיה דומה – אז נפסול אותו במהירות של 200 קמ"ש.

להכיר אדם באמת זה לשבור תפיסות בראש. זה להתאמץ. ולהתאמץ, כידוע, וה מעייף ולא קל.

אומרים שגברים מחליטים אם הם עלולים להתאהב אחרי דייט אחד ונשים אחרי ממוצע של שישה דייטים, אבל על פי נסיוני לפעמים זה גם לא מספיק. לקחו לי חודשים של התלבטויות, התחבטויות וטמטום כללי בשביל להבין שהגבר שלי הוא אהבת חיי.

כל כך הייתי עסוקה בלחשוב על הקודמים, להתלבט עם העובדה שאין לו את מה שחשבתי שאמור להיות לו, ובכלל לא העזתי להסתכל עליו ולהבין מי הוא ומה הוא.

המציאות מצריכה אומץ. הייתי עסוקה בעולם הצללים בראש שלי ולא במציאות. וחשבתי לעצמי גם, בטמטום רב, כאמור, בדייט השלישי - שאין פה כימייה. היה שם הכל, אבל לא הייתה שם "כימייה". ובעולם המעוות בו חייתי, זה אומר שהיה הכל אבל לא יהיה כלום.

הו כן, כי כימיה נוצרת ברגע אחד ממש – או הכל או כלום.

מטומטמת, אין מילים אחרות לתאר את התפיסה הזאת או אותי, ילדה קטנה צמאה לאהבה שאכלה יותר מדי לוקשים על האהבה ה"נכונה".

איך אפשר להכיר אדם לעומק ולהבין איך הוא בכל סיטואציה אם אנחנו מסתכלים רק על כותרות ולא מספיקים לחוות את החיים איתו? אני לא יודעת מה היו התוצאות של המחקר הזה אם הוא היה נערך לפני שלושים, או חמישים שנה. הבופה הגדול של עולם הדייטינג מציע לנו שפע של התנסויות, אך בכל זאת אנחנו מתהלכים בתחושת בדידות. ואני תוהה האם זאת באמת הדרך היחידה לאהוב, להתאהב, ולחיות יחד חיים מאושרים.