הכי שוברת לבבות: טיילור סוויפט

 

ניתן לומר שאחרי שנים שטיילור סוויפט נמצאת על אש קטנה יחסית, השנה היא הגיעה לרתיחה מלאה.

 

הטרנספורמציה מילדת קאנטרי לכוכבת עולמית הושלמה כשאלבומה האחרון "Red", אלבום על טהרת הפופ, הפך לאחד האלבומים הנמכרים של השנה.

 

אך סוויפט בעיקר הפנתה אל עצמה את הזרקור התקשורתי בזכות המוניטין שלה כדופקת וזורקת. ברשימת החיסול: ג'ו ג'ונאס, השחקן לוקאס טיל, טיילור לאוטנר מ"דמדומים", ג'ון מאייר, קורי מונטית מ־"glee", ג'ייק ג'ילנהול, זאק אפרון, אדי רדמיין מ"עלובי החיים", קונור קנדי ממשפחת האצולה המפורסמת ועתה הארי סטיילס מוואן דיירקשן, וכל זאת בטרם מלאו לה 23! מתברר שסוויפט ניצחה את לינדזי לוהאן במהפך לאליזבת טיילור הצעירה.

 

>> בוא להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

הכי ממכר ומאוס כאחד: גנגנם סטייל

 

זה מתחיל בשיתוף בפייסבוק. אתה מתעניין, מקליק, ותוך שנייה מתמכר. הקליפ המשוגע, הריקוד, הפזמון הקליט - אין לך מושג מה הוא אומר, אבל אתה חושב שהדבר הזה הוא הכי אדיר בעולם. והוא באמת הופך לדבר הכי אדיר בעולם.

 

כולם לוקחים חלק בתופעה המשוגעת שהגיעה באדיבות הראפר הקוריאני Psy (סיי) – הקהל, המבקרים והתקשורת כאחד. זו היסטריה, אבל כולנו יודעים שכל היסטריה היא זמנית. והנה היא ממשיכה חודשים רבים אחרי. ואתה כבר לא ממש שש לזעוק "אהה סקסי ליידי" בפזמון. זה מתחיל להימאס. וזה מידרדר מרגע לרגע. פתאום השיר הזה נראה לך זר ומנוכר, והנחמה היחידה שאתה מוצא בו זה שהוא הדיח את ביבר מהמקום הראשון ביוטיוב.

 

 

הכי מצער: מותו של אדם יאוך מהביסטי בויז

 

אם ניתן היה לכמת את הצער הנלווה למות מוזיקאי על סמך פרמטרים שונים (כמו רלוונטיות, גוף עבודות קיים ויצירה פוטנציאלית עתידית), כנראה שאדם יאוך היה זוכה בתואר המפוקפק של המוות המצער ביותר של 2012. רוב האמנים שהצטרפו למעגל הגמורים השנה הינם קשישים שהשאירו מאחוריהם רפרטואר חתום, לצד וויטני יוסטון, שמותה כנראה זכאי לתואר המוות הצפוי ביותר (גופה הורכב מ־30 אחוז מים ו־70 אחוז קראק).

 

אבל יאוך לא רק ששינה את פני המוזיקה ולקח חלק באחד ההרכבים הדומיננטיים של המאה הקודמת, אלא גם נותר מוזיקאי רלוונטי בהרכב שמעולם לא האט או נשמע מיושן. בלי מנות יתר, בלי התאבדויות בגיל צעיר ובלי הזדקנות דועכת. יאוך נפטר בדמי ימיו מסרטן בלוטת הרוק. מפתיע וסתמי.

  

הכי ריהאנה החדשה: ריטה אורה

 

המהירות שבה התפוצצה ריטה אורה אל אור הזרקורים הינה מסחררת. מאלבום בכורה לתופעת פופ בחצי שנה. ההשוואה לריהאנה כמעט מתבקשת – מדובר למעשה בוורסיה היוגוסלבית לכוכבת הברבדוסית. הצליל של שתיהן מגשר בין הפופ למוזיקה השחורה, הקליפים של שתיהן נראים כמעט כמו העתקים מושלמים, ולמעט ענייני בהירות פיגמנטים, ניתן גם למצוא דמיון חיצוני לא קטן בין השתיים.

 

בעיקר מדובר בתחושה שריטה של 2012 מרגישה כמו ריהאנה בימי "Pon De Replay" התמימים של 2005 (ריהאנה של אז נראית כה רחוקה). אם שבע השנים המסחררות של האחרונה יעידו על שבע השנים הבאות של הראשונה, אנחנו בדרך לסרט המשך מבדר.

 

הקאמבק הכי לא צפוי: להקות הבנים

 

מאז ימי הביטלמניה חוזרת וצצה כל כמה שנים להקה שמצליחה לשקשק את ההורמונים הסוררים של בנות התשחורת הפוחזות. השיא הגיע עם המצאת הבוי בנדז, שהציפו את העולם בקו התפר שבין שנות ה־90 ל־2000.

 

הן באו והלכו: הבקסטריט בויז, בויזון, ווסטלייף, פייב, אנסינק, איסט 17, טייק דאת, 98 דגריז (שמתקמבקים) ואפילו היי פייב המקומית. אך אחרי עשור ללא אף בוי בנד חדשה מרכזית כבר האמנו שזה נגמר, והיצורים ההיסטוריים שמעבר לחומה לא ישובו לווסטרוז. אך החורף מגיע. פתאום הגיחו הרכבים כמו דה וונטד וביג טיים ראש, אבל רק כשוואן דיירקשן נכנסו לעניינים, ההיסטריה החלה רשמית.

 

עם מכירות של 15 מיליון אלבומים ואימפריה כלכלית של 50 מיליון דולר, וואן די ביססו את עצמם כדבר הכי גדול שקרה במוזיקה השנה. זהו קאמבק מפואר לז'אנר שחשבנו שכבר מת, ותזכורת מהדהדת למחזוריות האינסופית של ההיסטוריה האנושית.

 

הכי כפר גלובלי: אייטיונז ישראל

 

אחרי שנים שמתבכיינים באקו"ם ובחברות התקליטים על הורדות מוזיקה פיראטיות בלי שהציבו לנו אופציה אמיתית אחרת, הם בלעו את הצפרדע והגיעו להסדר עם אפל לפתיחת חנות המוזיקה הדיגיטלית הגדולה בעולם פה בלבנט. קשה לתפוס שאחרי שנים של בידוד תרבותי ופרימיטיביזם טכנולוגי (באמת ציפו שנקנה דיסקים? באיזה מוזיאון?), סוף סוף אנו כאחד העמים.

 

לראשונה, מוזיקה זמינה במחיר סביר, בתשתית נוחה ובעיקר – בהיצע (כמו תוכן מוזיקלי נישתי יותר). האם החנות תשנה את הרגלי צריכת המוזיקה שהוטמעו בנו בשנים בהן נחסמה? הזמן יגיד. מה שבטוח, זהו המסמר האחרון בארון הקבורה של חנויות הדיסקים.

 

סוף להורדות הפיראטיות?
סוף להורדות הפיראטיות?

 

הכי שולטת בעולם: קנדה

 

לא סתם כונתה קנדה במשך שנים "הכובע של אמריקה". המדינה השנייה בשטחה בעולם תמיד היתה תוסף נוי לדומיננטיות האמריקאית על תרבות העולם. אבל משהו קורה במים של קנדה. תדמית הפרווה שדבקה בה בזכות אמנים כמו בראיין אדמס וסלין דיון מתחלפת פתאום בשמות כמו דרייק, דה וויקנד, גריימס, פיוריטי רינג, קרלי ריי ג'פסן וכן, גם ג'סטין ביבר.

 

ז'אנרים אמריקאיים מיסודם כמו פופ, אינדיטרוניקה והיפ־הופ חטפו בליץ־קריג ונכנעו לעליונות הקנדית שהתעוררה בפתאומיות יש מאין. הסיבה הסוציולוגית/גיאו־פוליטית לרנסנס הקנדי עדיין נסתרת, אבל ייתכן שלא רחוק היום שבו אמריקה תוגדר כנעליים של קנדה. אולי.

 

הכי רטרו: שובן של הניינטיז

 

קרע במרקם החלל והזמן הוביל לזליגה של אושיות היסטוריות אל ימינו. כשמסתכלים על הפלייליסט השנה, ניתן למצוא כמה שמות תלושים שמככבים בו – נו דאוט, גרין דיי ופינק למשל. מה לשרידי הניינטיז האלה ולמצעדי הפזמונים של שנת 2012? בחנויות הדיסקים - בעצמן שריד ניינטיזי - ניתן למצוא אלבומים וסינגלים חדשים של סמשינג פאמפקינז, בלר, גארבג' וסאונדגארדן.

 

באולימפיאדה מופיעות הספייס גירלז (שגם מעלות מחזמר על שיריהן). ונערות העולם אובססיביות ללהקות בנים כמו וואן דיירקשן ודה וונטד. שמישהו יקרא לדוק בראון ומרטי, הדלוריאן התחרפנה!

 

התגעגעתם? הם באו. נו דאוט
התגעגעתם? הם באו. נו דאוט

 

הכי טראש: שיר הבום בום

 

כל שנה מביאה עמה להיט יורוטראש אינפנטילי וקיקיוני אחר שמתעלה מעל שיפוטיות וביקורתיות ("המקרנה", "נומה נומה", "שיר הקטשופ" וכו'). השנה הלהיט התורן הגיע מאנגליה (מדינה דוברת אנגלית!) בדמות שיר ה־"Bom Bom" של סאם אנד דה וומפ האנגלים (ובהפקת רז אולשר הישראלי).

 

השיר נטע שורש חזק בישראל, כאן התמקם במקום השני בטבלת ההשמעות (משני רק להצלחה של השיר באנגליה מולדתו). אך פוטנציאל הלהיט מומש רק כאשר עדי פוקס, ילדת בת מצווש בלתי נשכחת, עשתה לשיר קאוור ממכר וטראשי, שדחף את העיבוד לדרגת קאמפ המתעלה על המקור. איזה כיף לי כאן עם כולם, בואו נרקוד כבר בם בם בם!

 

 

הכי דיאטטי: להקיא על הבמה

 

זה התחיל עוד בשנה שעברה: אדל חשפה שהיא מקיאה לפני כל הופעה מהתרגשות, ריהאנה ברחה מהבמה בהופעה כדי להקיא ואפילו קייטי פרי רצה להקיא ביציעים של טקס פרסי הבריט. עולם המוזיקה התפלש במיצי הקיבה של אמניו.

 

אך רק השנה הטאבו נשבר והאקט קיבל את מרכז הבמה בשתי הופעות בלתי נשכחות – ההופעה בבוקרשט של ליידי גאגא וההופעה באריזונה של ג'סטין ביבר. שני האירועים הציגו שפריצים מופלאים של אוכל ממוסס חלקית שעפו לעבר רקדנים, מעריצים וצופי יוטיוב כאחד. למזלם של אלו, אנו חיים בעידן הליפסינק, דבר שמבטיח שגם אם הפכת ממופע מוזיקלי למופע אור־קולי באווירת המזרקה של יעקב אגם, ההופעה עדיין תימשך.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :