התחתנתם? כנראה שאתם לא יודעים מה זו אהבה אמיתית

כולם מתחתנים. הפייסבוק מוצף בתמונות זוגיות מתקתקות של חתן וכלה לוגמים יין על גב גמל פוטוגנטי בסמטאות יפו או לחילופין בחורשת עצים ליד הפיצוצייה השכונתית.

ההזמנות לא מפסיקות להגיע והדודות לא מפסיקות לצבוט. ועם כל התמונות היפות האלו לפעמים אני מסתכלת על האצבע הערומה שלי ותוהה לעצמי: לא הגיע הזמן למניקור? נדמה לי שכדאי להתקשר עכשיו כי בשישי כבר הכל יהיה תפוס. יו! אם כבר אני אהיה בעיר אז אולי אני אלך לתקן את הנעליים.

רגע, יש לנו חלב?

אה, וגם, כן, יש את התהייה הזו עם הטבעת.

אם אף אחד לא רואה זה לא קורה?

להתחתן? אני?! הטבעת היחידה שאני, אישית, צריכה היא אחת שתולבש לי על הוושט ותמנע ממני לבלוס סופגניות. את כל שאר סוגי הטבעות אתן מוזמנות לאחל לחברות שלכן, או יותר טוב: לאויבות שלכן.

אז מה הקטע בחתונות? מה העניין הגדול שהרבה מחברותיי האינטליגנטיות והשפויות בדעתן בחרו להיות חלק ממנו? כי בחיי שאני לא מבינה את רשימת היתרונות מול רשימת החסרונות הענקית.

זה מה שחתונה באמת מסמלת. אתם בטוחים שאתם רוצים את זה? (צילום: שאטרסטוק)

אני לא מבינה למשל, למה צריך להתחתן אם יש מחויבות ואהבה גדולה. אם כל יום מחדש אני בוחרת לקום ולהישאר לישון עם אותו גבר אהוב, למה אני צריכה לשים פלסטר קטן על הברזל היצוק של הזוגיות שלי?

ועוד גרוע מכך, למה אני אמורה להוכיח לעולם שאני מאוהבת, ונאהבת, ולהוכיח שמישהו לקח אותי, עקומה שכמותי, והפך אותי לאישה. וואלה.

לא שזה יעזור לו לשים אותי בשמלה לבנה, כי בתולה אני כבר לא, ועל הבתולין רק אלוקים ומפלצת הספגטי הגדולים יכולים לדון ולהתחשבן איתי.

חופה רושמת

כי כן, אני ממש צריכה עדים לעובדה שאני חלק מהנורמה של שרשרת החיים העולמית של זיווג והמשך הדורות.

העובדה שמסתכלים עלינו היא זאת שחשובה בשטיק הזה של להתחתן. אבל אף אחד לא חושב שהטקס השבטי הזה הוא יותר מדי סימוני "ווי" ופחות מדי תכל'ס? כי בחיי שלא מעניין אותי ולו במעט מה הדודות מהשכונה חושבות, או מה שימרית (מלעיל) ממחלקת חשבונות חושבת עלי.

רווקה, נשואה, מה זה משנה לעזאזל? ואם כבר יש לי אהבה שאני רוצה לחגוג, למה בכזאת גרנדיוזיות מעושה ומעלה עובש? אם הייתי משקיעה 150 אלף שקלים בגיל 30 בטיול מסביב לעולם כולם היו מסתכלים עלי כאילו ששאפתי דבק נגרים, אבל בשביל חתונה? הגיוני.

נו, היה שווה להתעצבן כל כך בשביל יום שמגישים בו עוף ודג? (צילום: shutterstock)

יום אחד שבו יגישו לכם עוף או דג ויעלה במאמצים נפשיים ולוגיסטיקה של תקיפה אווירית באינדונזיה זה יום ששווה להשקיע בו כל כך הרבה. זה מה שכולם עושים, אז כנראה שזה הגיוני.

או אם אני ממש מוכרחה, אז חתונה קטנה וצנועה בחולות ניצנים. ואם אני ממש קטנונית ומעצבנת ומלאת רעיונות ניו אייג' אז חתונה בפראג או בקפריסין בשביל שהרבנות לא תפלוש לקרביים שלי ושל הבחור (טיפלתי בזה כבר, הוא בכלל קתולי! חה, קחו את זה, הרבנות הראשית לישראל!).

זה נכון שהמילה נישואין וחתונה הן חלק מהז'רגון שמבטא אהבה ומחוייבות. אהוב ליבי הוא היחידי שהייתי יכולה להתחתן איתו, ואני היחידה שהוא יכל היה להתחתן איתה. כשאני רוצה לתת לו מחמאה גדולה אני אומרת לו את זה. ואז אנחנו מחייכים ומצחקקים לנו שהיינו יכולים, אבל לא נעשה שטות שכזאת.

בשביל שמלה יפה ויום שמח עדיף לי להשקיע זמן ומחשבה בחופשה בלאס ווגאס, לא בווידויים סוחטי לב על אהבתי מול חבורת שיכורים (ועוד בלי שאף אחד יהייה לבוש כמו אלביס, קיבינימט!).

לא ברור לנו למה זה חשוב, לא ברור לנו איך זה יתרום לנו או ישמח אותנו, ולא ברור לנו למה מילים "כמו כולם" ו"צריך" ו"ככה זה" הם בכלל חלק ממחשבה על חיים בריאים ומאושרים. יחד, או לחוד.

את הצ'ק תשאירו בכניסה

יכול להיות שהדור שגדלתי בו הוא דור יותר ציני, סקפטי וחסר כבוד למסורות. ויכול להיות שמוסד הנישואים הופך לפחות ופחות רלוונטי.

יכול להיות שבשביל תל אביביות עם הורים היפים שלא התחתנו לעולם זה ברור מאליו, אבל בתור באר-שבעית עם הורים נשואים אני לא בקטגוריה הזאת של להמשיך את המוזרות של ההורים. התולדה של המחשבה הזאת לא תלויה בסביבה בה גדלתי.

בעיני חתונה היא סטטוס פייסבוק ענקי ודביק, מעורר פלצות של צדקנות ותוכחה ומושי מיותר על החיים של כולם באותו היום, ולבריידזילות למינהן גם לחודשים שלפני.

הנה, תראו, אנחנו מאוהבים, והכל בסדר, ואנחנו נורמליים וכמו כולם! ולא רק שאנחנו נורמליים, אלא גם נשחק לידי העסקנים ונשלם 150 אלף בשביל שתתנו לנו אישור לעובדה שאנחנו כ מ ו   כ ו ל ם ! חלק מהחברה האנושית! רק תשאירו צ'ק בכניסה ליד ברבור הקרקס המזמר, אה?