גברים רגילים לממן שני סוגים של נשים: ילדות וזונות. להיכנס לאחת מהקטגוריות האלו, למקרה שהכותרת לא הבהירה את עצמה, זה רעיון רע.

ברגע שנפלת, אפילו בטעות, לבור הגולדדיגרית - היציאה לכיוון האור כמעט בלתי אפשרית. וגרוע מכך, זה יכול לקרות לחלוטין בטעות בגלל שהחברה עיצבה אותנו בצורה מטומטמת ושוביניסטית להחריד. ועדיין: אי ידיעה אינה פותרת מעונש.

אני לא מדברת על זוג שגר ביחד ומחלק את כלכלת הבית בצורה מסויימת. למי שתהה או תהתה: עבודה במשק הבית היא עבודה מפרכת לכל דבר, זה בסדר לחלוק ועוד יותר בסדר להכריז שבגלל שאת עושה יותר בתקופה מסויימת אז את לא משלמת על האינטרנט, על הארנונה, ועל המים (היי, זה רעיון טוב, אני מוכרחה להתחיל להקשיב לקולות בראש שלי מדי פעם!).

 

אני גם לא מדברת על זוג נשוי שתומך אחד בשני כלכלית שנים בצורה פיירית, או באבדן עבודה פתאומי, נכות, לידה, או כל בעיה שמצריכה את אחד מבני הזוג להיות המפרנס העיקרי לתקופה, או בכלל אם מדובר בהחלטה משותפת שבה אחד מבני הזוג נשאר לטפל בילדים, או עושה תואר שני, ובן הזוג השני עובד למען עתידם המשותף.

אני מדברת על החלטה מודעת שבה את מפילה על הגבר (החדש, לרוב) שלך את כל החובות שלך.

וזה מצב מסוכן מאוד. מאוד.

 

קפה, לא לובסטר

 

כשאת מצפה שהוא יכסה לך את המינוס אם בזבזת יותר מדי, מקבלת ומצפה ליותר מדי מתנות, ובכלל מחלקת את תשלומי היציאות בצורה לא הוגנת בעליל. אני לא מדברת על דייט ראשון שבו הוא יכול לקנות לך קפה בעשרים שקל (קפה, אחותי, קפה, לא לובסטר).

אני גם לא מדברת על דייט שני שבו הוא מזמין אותך לסרט, ואפילו על לא דייט שלישי שהוא מזמין אותך לארוחה. הרי זה אמור להיפסק בשלב מסויים אחרי שהוא הוכיח כוונות ושהוא משקיען , ומגיע השלב שאת אמורה לקפוץ ולהגיד: היי, אתה שילמת פעם אחרונה, תן לי!

 

 

אחד הפחדים הקמאיים הגדולים ביותר של גבר הוא הפחד מלהיות ארנק ותו לא. זה בדיוק כמו הפחד שלנו להיות זיון ותו לא. לא תמיד הגיוני, אבל מושרש עמוק בתודעת הדייטינג שלנו. וכשכסף מחלחל לסיפור אהבה, היחסים מרקיבים מהר כמו צמח ששפכו עליו אקונומיקה. וכמו שאומרים אצלנו באקדמיה: חבל עליך כפרה, יש לך פנים יפות.

רוצה להוריד לגבר שלך את הזקפה בארבע שניות? תעשי פרצוף קטן כשאת קולטת שהפעם הוא מצפה ממך לשלם. הוא ירגיש מנוצל וינטור לך טינה. הוא יאבד את הכבוד אלייך. וכבוד הוא הניצוץ בזוגיות שאף פעם אסור לך לכבות. מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: רוצה להצטרף למקצוע העתיד בעולם? תמשיכי לחשוב שעם מתנה קטנה בחדר השינה הוא יקבל את התמורה לאגרה. זה לא עובד ככה.

 

חבר או ארנק

 

בן הזוג שלי עוסק במקצוע עתיק אחר. הוא עורך דין. המשכורות שלו יפות והחליפות שלו יוקרתיות. זה מצלצל מאד יפה כששואלים אותי מה הוא עושה, אבל בשלב מסויים זה מתחיל להביך. למה? כי תמיד השאלה הבאה שנשאלת, לפעמים מילולית ולפעמים בראש היא: איזה כיף לך! אז את חוסכת על שכר דירה?

 

 

עזבי, את לא רוצה לדעת מה אנחנו חושבים עלייך אם לקחת את זה מהארנק של החבר שלך (צילום: shutterstock)
עזבי, את לא רוצה לדעת מה אנחנו חושבים עלייך אם לקחת את זה מהארנק של החבר שלך (צילום: shutterstock)

 

כן אה, ממש מצאתי פראייר. וואלה, עליתם עלי. הדירה הקטנה בה אנחנו חיים היא רק הסוואה לווילה הגדולה שלנו בפרברי ניו יורק, אליה אנחנו מגיעים על היאכטה שלנו העוגנת בלב ים, אליה אנחנו מגיעים ממנחת המסוקים בגינה.

כאילו, הוא לא מיליונר, והעובדה שאני סטודנטית רעבה ללחם לא נפלה עליי מאתמול, אבל עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לחסוך כדי שאוכל לממן את עצמי – בעצמי. העובדה שהוא מרוויח פי 10 יותר ממני (על השקל) לא אומר שאני צריכה ליפול עליו עם שכר הדירה, אוכל, הוצאות ודברים פרטיים שלי.

נכון שלפעמים הוא משלם יותר, כי יש לו יותר, אבל הוא עושה את זה עם לב מלא ועם זקפה שלמה. כי הוא יודע שאני אשלם בלב שלם בפעם הבאה בלי להתלונן.

אבל לצערי אני מוצאת את זה יותר ויותר מסובך להסביר למה אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות נעליים לפני עונת המבצעים אם חבר שלי עורך דין, או מה הקטע של לשלם שכר דירה חצי חצי. אפילו נשאלתי על ידי חברה בשיא הרצינות איך זה שאני לא יכולה להרשות לעצמי אייפון, כי היא זוכרת שהאקס שלה שילם לה (מעניין למה הוא האקס שלך, אגב).

 

 

אחותי, הוא חבר שלי, לא השוגר דדי שלי, ואולי בגלל זה הוא חולה לי על התחת. להיות עצמאית כלכלית בזכות עצמך פירושו שאם ניפרד מחר אני לא אמצא את עצמי ברחוב. וכדאי שגם את לא.

כשמישהו משלם עלייך, בדיוק כמו מניות בחברה, יש לאותו קונה בעלות מסויימת עלייך. ככה בקטנה, תת מודעית, באחוזים קטנים. ולא יודעת מה איתך, אני לא מוכנה להיות תחת שליטתו של אף אחד, ולהסביר את ההוצאות שלי לאף אחד. לא תת מודעית ולא זיבי. כשהכסף שלי הוא הכסף שלי – אין לי צורך בדין וחשבון לאיש.

 

לא יותר מנערת ליווי?

 

עד לפני כמה שנים טובות גברים היו המפרנסים היחידים שאפשר היה לסמוך עליהם. בתור אישה לא התאפשר לך לעבוד בשדה, לא היית יכולה להפעיל את המוח הקטן והלא יציב שלך בשביל הפעלה של מכונות כבדות, וחלילה שהיית מטריחה את עצמך במספרים ונוסחאות ועוסקת במקצוע חופשי.

 

 

אבל הרבה השתנה במאה הנוכחית, החל ממלחמות ועד למהפיכה הפמיניסטית, ועד לעובדה שבמצב הכלכלי הנוכחי של משק הבית הממוצע מוכרח להכיל שני מפרנסים עיקריים.

אבל הדבר היחיד שלא השתנה היא המחשבה שהגבר שלך נמדד בעיקר בכיסו, ולא ממש בכוסו וכעסו. הציפייה הלא הגיונית, הצבועה משהו, האבולוציונית-תרבותית-שקרכלשהו, הוא שהגבר שלך יהיה בעל אמצעים.

למרות שאת אישה עצמאית, את עדיין רוצה גבר עם משכורת שמנה. ואיכשהו, למרות הרצון הטוב של הרוצים בשיוויון – לחלק חשבון 50% - 50% הפך למושג נרדף לבחור קמצן. ואיך שלא נסבובב את זה, הציפייה שגבר ללא אמצעים נחשב הרבה פחות בסולם הדייטינג קיימת. היא אמיתית והיא מפחידה. לשני המינים.

אולי כדאי לחזור צעד אחורה ולהסביר שגברים הם לא כאלו מפגרים כפי שהייתי רוצה לחשוב. הם מבינים את הנוסחה הלא פיירית, שותקים ונעלבים בשקט, מתקפלים בתוך עצמם ותוהים במי האישה מולם מעוניינת: בהם, או בכרטיס האשראי?

האירוניה היא שגם אם את מרוויחה יותר ממנו ובכלל אין לך צורך בשום מימון חיצוני, חוסר האיזון הזה הוא יצירה מנוסחת הריבוע המקובלת שתכניס לחץ ליחסים. התעסקות בכסף היא חרב פיפיות ששני הצדדים מפסידים בה כל הזמן, בכל מצב.

את נענשת על הרצון שלך בגבר גדול, מגונן ומפרנס, ואת נענשת על חוסר הרצון שלך בתמיכה ועל עצמאות כלכלית גדולה. והגברים? מסכנים. סובלים את כל זה עם פצפוצים מעל.

כשאת הופכת מרצון להיות תלויה כלכלית בגבר את הופכת לעלה נידף ברוח במקום אישה חזקה. ברגע שאת מחליפה את הכוח האישי והפרטי שלך בתלות מיותרת באחר את הופכת ללא יותר מנערת ליווי יוקרתית. ואת לא באמת רוצה שזה יקרה, נכון?