האמת היא לא תמיד סקסית. לפעמים היא הדבר האחרון שהיית רוצה לחלוק עם העולם, או אפילו עם עצמך. בגדול זה לגיטימי, בקטן זה טיפשי ומיותר.

אז את מתחילה להמציא שקרים לבנים קטנים ומתקתקים בשביל להגן על איזושהי תדמית של עצמך שיצרת בראש. הבעיה שעל הדרך השקרים הקטנים והלבנים האלו מתפשטים והופכים לסטטוס קוו מפחיד שעליו אין עוררין.

אבל בינינו? בתור אישה, אני יודעת שזה בולשיט.

שבי על ספת הפסיכולוג הדמיונית שלי, ובואי נדבר על זה. זה יקל עליך, וזה בהחלט יקל עליי. קצת נמאס לי לקבל פרצופים מופתעים בכל פעם שאני אומרת שלא כל הנשים גומרות מחדירה. מצד שני, אולי בכלל לא כדאי להעלות את זה בראיון תחת סעיף "ספרי על עצמך". יאללה, מתחילים.

 

עקבים זה נוח

 

עקבים זה סקסי. זה יוצר צללית של רגל יפה ורזה, זה גורם לך להרגיש כמו קוקו שאנל כשאת צועדת בעדינות על רצפת העץ במשרד, אבל זה לא נוח. לא משנה איך תסובבי את זה: עקבים זה מזעזע. כשאת מחליטה ללכת על העקבים הגדולים שלך את יודעת שלמחרת, או אפילו באותו הערב את הולכת לשלם את המחיר. כאבי גב תחתון ברמת פריצת דיסק, כאבי ברכיים, מחשבות תכופות על הצורך הביולוגי בבוהן הקטנה של הרגל, פצעים קטנים על כף הרגל העליונה וערימות של פלסטרים בתיק שלך זאת המציאות האמיתית של עקבים.

אבל שששש, עקבים זה נוח! אל תתנו לגברים לדעת שאנחנו סובלות!

 

 

ברור, עקבים זה הכי נוח. או משהו (צילום: shutterstock)
ברור, עקבים זה הכי נוח. או משהו (צילום: shutterstock)

 

די, אחותי, מספיק עם העיניים הפתוחות בתדהמה וצקצוקי הטוקבקים, המרצע יצא מהשק והוא כאוב וחבול ומלא שלפוחיות ויבלות.

בינינו, זה הקורבן שהחלטת להקריב בשביל הנשיות שלך בגלל שדיברת עם יותר מדי סבתות רוסיות שאמרו לך שבשביל להיות יפה צריך לסבול. הכי 1887 מצידך, מקווה שיש לך מחוך יפה שמתאים לגישה.

אז ברור שאת אומרת לעצמך ש"דווקא הנעל הזאת מאד נוחה!" על הסטילטו המטורפים שרכשת ב-700 ש"ח ואין לך סיכוי להעביר ערב שלם איתן במסיבה מבלי להוריד אותן בשירותים ולצרוח מאושר.

אבל את מוכרחה להפסיק עם זה. זה תענוג יקר שהכירופרקטרים של המאה שעברה המציאו בשביל לממן לעצמם טיולי סקי. וזה גורם לכל השאר להראות רע, רוצה לנעול נעליים עם עקבים? אחלה, תסבלי בשקט וללא שקרים!

 

אני בת 27

 

חגגת יום הולדת 27 כבר חמש שנים ברצף, ואוו! ספרי לי את הסוד שלך לנעורי נצח! גם אני רוצה, כי זה מביך ומבייש להיות בת 32, 42, או חלילה 52. בכלל, טווח הגילאים הרלוונטי להיות סקסית הוא 23 עד 28, ואז את קמלה ומצהיבה כמו גיליון ווג משנה שעברה, מפנה מקום על המדף לדגמים החדשים והרעננים של בציר שהבשיל אחרייך. כי נשיות, ונשים עצמן, הן מוצרים עם תאריך תפוגה.

העובדה שמספרים לנו את השקר הזה בעולם האופנה, הקוסמטיקה והפרסום, לא אומר שאנחנו צריכות ללעוס את המרירות הזאת ולבלוע (ובכלל לבלוע זה מיותר, ועל כך בפוסט אחר).

אין שום דבר רע בלהיות מבוגרת יותר, בשלה יותר, ולעיתים ניסיון החיים דווקא הוא זה שנוסך בך ביטחון וסקס אפיל אמיתי. גם אם העור שלך לא מתוח כמו פעם, אולי זה לא כזה נורא. כי אם פעם היית מתוחה בעצמך עם עור מתוח ורענן, והיום את בטוחה בעצמך ונינוחה עם עור יותר נינוח, ובחיי שזאת עסקה לא רעה בכלל.

 

הוא בטח עסוק

 

אז את יוצאת עם בחור חדש והכל הלך סבבה, עד לאחרונה. את מגלה שפתאום הסמסם פחתו בכמותם, הדייטים לא נראים באופק, והשיחות הלא נענות שלך גם לא חוזרות אלייך.

מוזר, את אומרת לעצמך.

 

 

מי שאין לו זמן לנשום, עדיף שלא יתקשר (צילום: shutterstock)
מי שאין לו זמן לנשום, עדיף שלא יתקשר (צילום: shutterstock)

 

אבל מה, הוא בטח עסוק. הו כן, הסטודנט שלך בטח עכשיו ברגעים אלו ממש מתכונן לפוסט דוק שלו בערבות קנדה, עובד החברה הסלולרית שלך בטח מתכנן מהלך של השתלטות עויינת על שוק הסלולר היפני יחד עם המנכ"ל, והעורך דין המתוקתק הזה בטח מתכונן לתביעת הענק של אפל מול סמסונג בסיבוב השני. הוא כל כך עסוק, כ-ל-כ-ך, שאין לו זמן להרים טלפון או לשלוח סמס. וכל זה קרה תוך שבוע, גג שבועיים, כן? פתאום חרב עליו עולמו ואין לו זמן לנשום.

יקירתי, כמו ששמעתי מתיישהו, עסוק זה שם קוד לגבר קקה. ברגע שמישהו עסוק עד כלות ואין לו זמן לנשום, את לא חושבת שהוא היה רוצה להפיח קצת כיף ומשמעות ביום הלחוץ שלו ולהתקשר אליך לשמוע את הקול המנחם שלך? זה המינימום שמגיע לך. אז לא, הוא לא עסוק. הוא עבר הלאה, וכדאי שגם את.

 

אני? אני לא פמיניסטית, מה פתאום!

 

פמיניסטיות זאת חבורה של מכוערות עם סקס אפיל של חוטב עצים ששורפות חזיות כל היום ומדברות רק על שיוויון ועל סירוס גברי.

לא מדובר, חלילה, בנשים נורמליות שמבקשות לעצמן זכויות לגיטימיות כי הן מאמינות שכל בני האדם שווים. הו לא. ואת בהחלט לא כזאת, למרות שאת עובדת מגיל אפס, מנהלת ביד רמה את משק הבית ועדיין מצליחה להיות מתוקתקת כמו סלב בפסטיבל קאן.

לך אין נגיעה לחבורת המכוערות אוספות החתולים הזאת, למרות שאת אישה חזקה שאינה מפחדת לאמר את דעתה ולדרוש מה שמגיע לך.

את? פמיניסטית?! מה פתאום.

 

 

שחס וחלילה לא יחשבו שאת הולכת עם הגרזן כל היום וקוטלת גברים (צילום: shutterstock)
שחס וחלילה לא יחשבו שאת הולכת עם הגרזן כל היום וקוטלת גברים (צילום: shutterstock)

 

את אפילו נגד פמיניסטיות, כי הן תמיד מדובללות כאלו ומלאות שנאה וזעם ולא מבינות דאחקות. והנה נקודת החולשה מלאת הסתירות של הנשיות החדשה: להיות פמיניסטית זה בסדר, אבל להגיד שאת פמיניסטית שווה ערך לאמרה שאת תומכת בג'יהאד.

רק בגלל כמה תפוחים רקובים את מפסידה עולם ומלואו של סולידריות נשית אמיתית. וחבל. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, וללא כוונות גרעיניות של ברווז – את יכולה להגיד מה את. ומי שיש לו בעיה עם זה יצטרך, או תצטרך, לקפוץ מעל כמה שלבים אבולוציונים גם ככה בשביל להתאים לחברתך.

 

אני אסתדר לבד

 

הקונפליקט הנשי ממשיך: את לא רוצה להראות חלשה. את רוצה שהגבר שלך ידע שאת סופרוומן ולא צריכה נוכחות משלימה בחייך לביצוע מטלות (למרות שאת לא פמיניסטית, כן?) ולכן את לא מבקשת עזרה בשום דבר. אף פעם. בכלל.

לבקש עזרה זאת מזימה של נשים חלשות אופי שגורמות לך להראות לוזרית שלא יכולה להסתדר לבד (אבל את לא פמיניסטית! הס מלהזכיר את המילה!!), אז מרוב שתסתדרי לבד, את הופכת לאנטיתזה מבולבלת לאישה, היות ואת סוחבת על הגב את כל המטלות (גם אלו שעקרונית יכולות להיות שלו), ובנוסף לזה מתמרמרת עליו בצד שהוא לא תורם את חלקו.

במקום להיות בנאדם בוגר ולהבין שלהסתדר לבד זה רעיון נהדר אם את תקועה על אי בודד, אבל פחות לוהט אם את בחברה אנושית, את כל הזמן מקיאה חיוך יחד עם "זה בסדר, שב תנוח!".

את מוכרחה להפסיק להגיד את זה אם את לא רוצה לפתח מנטליות של ילד ואמא בזוגיות שלך. ובינינו, אין שום דבר חלש בלבקש עזרה. להיות "מושלמת" זאת כזאת שאיפה מעייפת. מי אמר שלהסתדר כל הזמן לבד זאת הדרך היחידה להיות חזקה ועצמאית?

 

השמנתי!

 

גם אם זה לא בדיוק שקר בהגדרה, זה ללא ספק משהו שכולנו מוכרחות להפסיק לדבר עליו בכזה להט. בנוסף, אני די בטוחה שאומרים שמנתי ולא השמנתי, אבל האקדמיה ללשון העברית כבר לא עונה לי למיילים.

הבעיה בהתעסקות האובססיבית הזאת במשקל היא שזה מכלה את כל המשאבים הנפשיים שלנו ועוזר להפיץ את השנאה. העצמית, הקבוצתית – השנאה לגוף הנשי כמו שהוא. כמו דבורות בתהליך האיבוק, אנחנו עפות מפרח לפרח ומפזרות את הנקטר הרעיל של הספק העצמי.

 

 

תכל'ס? זה לא מעניין אף אחד (צילום: shutterstock)
תכל'ס? זה לא מעניין אף אחד (צילום: shutterstock)

 

גם אני חוטאת בזה במעין ידיעה שעדיף שאגיד משהו בעצמי מאשר שמישהו יגיד משהו לי, ובכך יחשוף את האמת הנוראית שאינני 90-60-90. אמת שברורה לכל אדם שמביט בי, אבל אינה מעניינת לאנשים שמביטים בי באהבה.

ותכל'ס? אלו האנשים היחידים שאמורים להיות פקטור כלשהו בחיי, וגם זה אם קמתי במצב רוח טוב.

אז לא, לא שמנתי, וגם לא רזיתי, וגם לא עברתי לטמפונים. זה ענייני בלבד, וכדאי שאפסיק לדבר על זה. ואולי גם את, פור קריינג אאוט לאוד.

 

בטח שגמרתי מותק

 

לא גמרת, את פשוט מנומסת. רוצה לגמור? תפסיקי להיות מנומסת ותראי לבחור מה צריך לעשות.

חדירה, סקסי ככל שזה יהיה, לא תגרום לך לגמור אלא אם כן יש לך גמישות של לוליינית קרקס וניסיון עבר עשיר של בורדל פריזאי. ובטח שהבחור החדש, שלא מכיר את הגוף שלך, לא יהיה זה שיעזור לך לגמור ככה לבד.

 

 

זה לא יעזור אם הוא ימשיך לדפוק על השלדה עם מברג (צילום: shutterstock)
זה לא יעזור אם הוא ימשיך לדפוק על השלדה עם מברג (צילום: shutterstock)

 

די, נו, מספיק עם הבושה. אנחנו מכונות נפלאות ורגישות, אבל אם במקום ללחוץ על הכפתור הנכון הוא דופק על השלדה עם מברג – כנראה שזה לא יעבוד.

ובינינו? זאת אשמתך. המטאפורה המרנינה הזאת תסתיים בדרישה לנשים: תנו להם הוראות הפעלה, קיבינימט, ותפסיקו להקשות על הבחור שחושב שרק אם הוא מסתכל עלייך כבר הגעת למולטי אורגזמה השמינית שלך.