השכנה מלמטה ראתה אותי מטפסת במדרגות עם ארגזים ושאלה: "מה קרה?"

"מה קרה?" נעצרתי והצצתי אליה בפליאה. השכנה מלמטה, כמו כל השכנים בבניין, הם לא בדיוק אחוקים שלי מפני שכאן פרינסטון, לא תל אביב. מדי פעם אנחנו מתראות ליד תחנת ההסעה, מחליפות את "שיהיה לך יום יפה" בבוקר ו"שיהיה לך גוד וואן" בערב, אבל מעולם לא דפקתי על הדלת שלה כשנזקקתי לביצה או לחצי כוס חלב. בלקסיקון האמריקאי זה מוגדר כ"אנחנו מסתדרות מצוין". אף פעם לא התלוננתי על ריח הקארי שעולה מדירתה והיא מעולם לא ביקשה שבתי תפסיק לקפוץ בחבל מעל לראשה.

 

  (צילום: סמדר שיר)

 

"אתם מתגרשים?" היא שאלה.

"לא שידוע לי", עניתי.

"אז מה?" העיניים שלה שוב חפרו בקרטונים.

"אה", חייכתי בעליצות, כאילו שרק עכשיו ירדתי לעומק דעתה. "שנת הלימודים מסתיימת ואנחנו חוזרים הביתה, לישראל".

"מה, את מישראל?" היא נשענה על הקיר, אולי חששה לאבד את שיווי המשקל וכשהנהנתי, הוסיפה: "באמת? לא הייתי מאמינה. את בכלל לא נראית יהודייה".

ברור שזאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת את המשפט הזה. פרינסטון היא מגדל בבל. יש בה הכל מהכל. החברה הכי טובה של יולי היא סמיהא מבנגלדש. למאמנת הכושר שלי קוראים הארורו – כן, היא מיפן, וכשהסיני בתחנת הדלק אומר לי "בונז'ור" אני מתעלמת. מה אכפת לי שיחשוב שאני צרפתייה? אבל העובדה שבשנה האחרונה שמעתי אינספור פעמים את ההערה הכאילו אגבית הזאת – "את בכלל לא נראית יהודייה" – עדיין לא גרמה לי לפתח קטלוג של תגובות. מה אני אמורה לענות? למלמל "תודה" כאילו שקיבלתי מחמאה? לצחקק "כן, אין לי קרניים", כדי לשלוף את השד האנטישמי מהבקבוק? לשאול "איך נראית יהודייה?" כדי להעמיד אותה במבוכה? אולי פשוט לשתוק?

השתיקה זרה לי. נדירים המקרים בהם אני הופכת ל"ספיץ'-לס" ולכן אני מסובבת חזק את ברגי השכל, לוקחת נשימה עמוקה ומבשרת לשכנתי האפרו-אמריקאית: "כן, אני יהודייה ובעלי שעזר לך להחליף גלגל כשהיה לך פנצ'ר – גם הוא יהודי ואפילו הבת שלנו, זו שקופצת עם הבת שלך בטרמפולינה בפארק – גם היא יהודייה".

"וואלה", היא מצטלבת. "כל כך הרבה יהודים גרו לי מעל הראש במשך שנה שלמה! חבל שלא ידעתי!"

"למה?" עכשיו אני באמת מבולבלת. היא בעדי או נגדי?

"שנה שלמה", היא חוזרת, כמדברת אל עצמה. "ואף פעם לא הזמנת אותי להדליק נרות שבת?"

היא מצטערת – ואילו אני מאושרת. איזה מזל שלא שתקתי. איזה מזל שלקחתי סיכון ועניתי והופתעתי לטובה. בתום שנה של שכנות קרה ומנומסת אני מבטיחה להשאיר לה את המייל שלי, למקרה שביום מן הימים היא תזדמן למזרח התיכון ואולי תקפוץ לישראל.

אחר כך אני נכנסת לקופסת הנעליים שבשנה האחרונה היתה לי סוג של בית וממשיכה לארוז.