"ישראל שטופה באדריכלות סטנדרטית והרוב המכריע של מה שנבנה כאן בינוני ומטה", גורס האדריכל אהד יחיאלי, המציג בתערוכת "40-40" - 40 פרויקטים של 40 אדריכלים מתחת לגיל 40 - המתקיימת בימים אלה בבית האדריכל ביפו, ביוזמת עמותת האדריכלים. דרך התערוכה, שמתקיימת זה כעשור, אפשר לקבל מושג על העשייה של אדריכלים צעירים בישראל ולהתרשם ממידת האיכות והתעוזה שלהם.

 

זאת תערוכה בעייתית, ולא רק משום שהשם שלה מטעה. חלק מהמציגים עברו מזמן את גיל 40 ועדיין נכנסו לרשימה, בנימוק המשונה שהגיל הקובע היה כאשר הם הגישו מועמדות, ולא כשהתערוכה עומדת. זאת אמורה להיות תערוכת אדריכלים, ויש כאן עבודות של מעצבת פנים (קרן אטלס-דרור). וזהו אירוע שמתקיים במקום בלתי נגיש ביפו, מה שמבטיח אירוע דל-צופים שיתקשה לעורר שיח ציבורי ועניין. נכים המבקשים לראות את התערוכה יתקשו להיכנס אליה, משום שהמקום אינו לוקח אותם בחשבון.

 

תערוכות כאלה נוטות לעמוד בשיממונן, ולמשוך רק אדריכלים שמגיעים לכאן כדי לסקור רוח תכנונית עכשווית, עוד עדות למעמד המקצוע ולכך שהשיח האדריכלי נותר אקדמי בעיקרו. בתגובה מודה יו"ר עמותת האדריכלים, ברוך ברוך, כי המצב אינו לרוחו: "שמעתי על הדברים מאוחר יותר, הדברים חמורים מאוד בעיני וביקשתי לבדוק אותם". לדבריו, "לא נעשתה 'ועדת חקירה' מקדימה וההשתתפות הייתה בעקבות קול קורא שנתן אמון באנשים. בעתיד, כמובן כל מי שאיננו אדריכל לא יוכל להציג". בנוגע לסוגיית גילם הלא צעיר של המשתתפים, אומר ברוך ש"יש לבצע בדיקה מעמיקה של התקנון, אם האדריכלים אינם עומדים בתנאים. לאור הניסיון הנוכחי, נצטרך לבדוק את הנושאים לעומק לפעם הבאה". 

 

600 שקלים דמי השתתפות

 

מבט על העבודות מעיד על הבנה בתכנון, באסתטיקה וברגישות; מצד שני, המשותף לרוב העבודות הוא היקפן המצומצם: חלק ניכר מהפרויקטים עוסקים בבנייה פרטית ובעיצוב פנים, בעוד שמבני הציבור ומבני המגורים הם בקנה מידה קטן יחסית, ולא נראות כאן תוכניות בקנה מידה עירוני וגדול. אגב, המציגים – כולם חברי עמותת האדריכלים, שגובה מהם דמי חבר קבועים - התבקשו לשלם 580 שקלים כדי להשתתף במימון ההדפסות.

 

בישראל, כמו שנכתב פה לא פעם, אדריכלים צעירים עוברים תהליך הכשרה ממושך. לאחר חמש שנים באקדמיה הם עוברים התמחות של שלוש שנים נוספות, ולסיום ממתינה להם בחינה מתישה. גם למי שמסיים את מסלול הייסורים לא מובטחים פרויקטים בסדר הגודל שאליו הוא הוכשר ושאותם ניהל כשכיר. מכיוון שהתחרויות מעטות ומוגבלות, יכולת הפריצה היא מינימלית והרבה צעירים בוחרים בדרך עצמאית, או במלים אחרות, מתחילים בעיצוב פנים ובתכנון וילות.

 

בגזרה הזו מחכים להם שכר טרחה נמוך ותחרות קשה והולכת, לא רק מול עמיתיהם הטריים אלא מול הנדסאי אדריכלות, מעצבי פנים וגם בוגרי קורסים קצרים המציגים עצמם כמתכננים. הדרך לתכנון מבני ציבור ולפרויקטים גדולים אינה קלה, בלשון המעטה. "זהו מקצוע שהופך למורכב ולתחרותי מיום ליום", מציין האדריכל חנן פומגרין, אוצר התערוכה ביפו, "גם בחו"ל האדריכלים שמתכננים פרויקטים גדולים עושים זאת לרוב כשהם מעל גיל 60".

 

המצב היה שונה בעבר, כאשר משרד השיכון היה היזם הראשי במדינת ישראל. האדריכל פרופ' זאב דרוקמן, שעומד בראש התוכנית לתואר שני ב"בצלאל", תיכנן את ימית כשעדיין לא מלאו לו 30 שנה. האופציה הזו לא עומדת כיום בפני אדריכלים צעירים, ולטענת דרוקמן, האדריכלים אשמים במצב: "שפת הארכיטקטים הצטמצמה למאה מלים בלבד, ומרגע שהם סיימו את לימודיהם האקדמיים הם חדלים ללמוד".

 

הוא סבור ש"האדריכל הישראלי הפך לנותן שירותי עיצוב בלבד, ואינו מתמודד עם סוגיות אמיתיות". זו לא גזירה שמיים, הוא טוען: "האדריכלים נענו ברצון לגורל ולשינוי הנוראי הזה. הם לא פיתחו אלטרנטיבה. הם לא מוזמנים היום לשום דיון רעיוני, הם הפכו לטכנוקרטים בלבד, ומהנדסי הערים – החוליה החשובה בשרשרת התכנון - אינם אינטלקטואלים". מה הוא ממליץ לאדריכלים צעירים? לא להיכנע. "יש לחפש את הפואטיקה בכל פרויקט, גם אם הוא קטן וגם אם נכנסים לשוק הפרטי המצומצם אנשים רבים שמרדדים אותו. יש לשהות כל הזמן בלמידה, ולשאול אם גם לתכנון הפעוט יש ערך מוסף".

 

תסתכלו על הולנד

 

יש מדינות שבהן המצב שונה, כמו הולנד. אהד יחיאלי למד שם בסוף שנות התשעים, תקופת פריחה באדריכלות המקומית שם, ולדבריו "פגשתי שם כישרונות צעירים רבים שגדלו במשרדים המובילים, והם הציפו בבת אחת את העולם בשלל רעיונות אמיצים". "ההצלחה הזו נבעה מפתיחות ומתמיכה ממוסדת, הן במלגות והן בהחלטה להזרים עבודות למשרדים הצעירים ולקיים תחרויות פתוחות רבות".

 

אחד המשרדים הצעירים שפרצו אז בהולנד הוא MVRDV, אחד המובילים כיום באירופה ובעולם, שחבריו תיכננו פרויקטים בקנה מידה גדול כשהיו בני 30 לערך, בזכות השתתפות בתחרויות פומביות – מה שכמעט אינו אפשרי בישראל, עם ענף שבו הוותיקים נהנים מזכויות יתר. "אני מאמין שיש בארץ קבוצה מוכשרת של אדריכלים צעירים", טוען יחיאלי, "הם יכולים להציע פתרונות עשירים ומגוונים יותר".

 

בימים אלה מתנהלת מחאת פייסבוק שקטה מצד קבוצה של אדריכלים צעירים, הנאבקים על מעמדם מול רשם האדריכלים והמהנדסים. האם יכול להתרחש שינוי משמעותי בישראל? "מישהו מהאדריכלים הצעירים צריך לעורר פה סקנדל", חושב האוצר פומגרין, "דרוש מנהיג כמו דפני ליף. רק כך יעבור המסר עד כמה מעמד האדריכל הצעיר והבוגר משמעותי לאדריכלות בארץ".

 

5 פרויקטים נבחרים מתוך התערוכה

 

בית מגורים, הדר יוסף תל אביב אהד יחיאלי (יליד 1971)

 

מתוך חלקה צרה מזדקר בניין צר ומחודד, שהוא ביתו של האדריכל אהד יחיאלי. המבנה משתרע על שלושה מפלסים ושטחו הכולל 150 מ"ר. הגבלה על פתיחת חלונות בצדדים הובילה לפתרונות יצירתיים בתכנון הפתחים: החדרים מתוכננים סביב חלל מרכזי, המתפקד כ"באר אור" במלים פיוטיות, ובחזיתות מפוזרים חלונות גדולים בקצב משתנה. חלונות שנפערו בגג, ומתייחסים לשיפוע שלו, מחדירים אור למקלחת הילדים. בעיצוב הפנים נעשה שימוש בפלטת חומרים מגוונת: בטון חשוף, פוליקרבונט (סוג של פלסטיק) ולוחות osb (סוג של עץ).

 

 

בניין מגורים, תל חי 9 תל אביב, במסגרת תמ"א 38 דן קוניאק (יליד 1972) ושרון גבעוני קוניאק (ילידת 1974)

 

הקו ה"על-זמני" של מבני הסגנון הבינלאומי בתל אביב ניכר לעין, למרות הבלאי הבלתי נמנע, וכך גם הבניין ברחוב תל חי 9. צמד האדריכלים ערך שיפוץ מקיף למעטפת הבניין ותיכנן על הגג דירה דו-מפלסית. תוספת הקומות מתייחסת בצניעות למסה הקיימת, תוך שימוש בחומרים פשוטים.

 

שיפוץ מבנים במסגרת תמ"א 38 הוא פרנסה רווחת בקרב אדריכלים צעירים. "בשונה ממשרדים ותיקים, הייתה לנו האפשרות להקדיש תשומת לב רבה לביצוע הפרויקט", מעיד קוניאק על עיסתו, "ומכיוון שזו אחת מעבודותינו העצמאיות הראשונות, לא לקחנו דבר כמובן מאליו".

 

 

תחרות לתכנון מבואה ומעלון באתר השחזור בראש פינה אני בליצקי (ילידת 1982), תומר הררי (1982) ואופיר פיכמן (1982)

 

בעבור אדריכלים צעירים, תחרויות הן כרטיס כניסה לתכנון הציבורי. שלושת האדריכלים הצעירים האלה, העובדים כשכירים במשרדים בולטים, גברו כאן - בהיותם מתחת לגיל 30 - על אדריכלים ותיקים, בהם זוכי פרס ישראל רם כרמי ועדה כרמי-מלמד.

 

אתר השחזור של ראש פינה הוא מוקד תיירותי, והתוכנית נועדה להסדיר את בעיית הנגישות באמצעות פתרון אלגנטי המגשר בין מפלס החנייה לרחובות המושבה. המבנה, בן קומה אחת, מודרני וכמעט ואינו פוגע במרקם הטבעי של המקום. הפרויקט נמצא בימים אלו בשלבי תכנון מתקדמים.

 

 

בית ספר בחורה  אימן טבעוני (יליד 1973)

 

"בניין לא צריך רק להבטיח פונקציונליזם ונוחות. תכנונו צריך לנבוע גם מתוך מסורת תרבותית ואותנטיות", מסביר האדריכל אימן טבעוני את המניעים מאחורי עיצוב בית הספר ביישוב הבדואי חורה. זהו אחד מיישובי הקבע של הבדווים, הסמוך לצומת שוקת, בין באר שבע לערד, ואין בו עדיין מרכז עירוני. בית הספר תוכנן בצורת פרסה, והוא עתיד לשמש כמקום מפגש לתושבים. חזיתו כוסתה במשרביות המגינות עליו מהשמש הקופחת, והמייצרות דופן פורמלית ואחידה.

 

בית אלכסנדר הווארד, יפו  נאור מימר (יליד 1971)

 

בשונה מרוב עמיתיו, נאור מימר מתמקד בדרך השימור מתוך תפישה הגורסת שיש לבחור בהתמחות ולהתמקצע בה. "חשוב לומר את מה שאתה כן עושה, כי לדעתי לא ניתן לעשות הכול", מנמק מימר, יליד יפו, שהחל לעסוק בתחום כשהיה סטודנט ופועל בזירה מצומצמת למדי. לדבריו, "האגו לא נמצא במקום הראשון וצריך להעדיף את האותנטיות".

 

הבית ברחוב רזיאל, שהיה בעבר מרכז העסקים הראשי של יפו על הדרך המובילה לשכם, הוגדר לשימור מחמיר. מדובר במבנה מאורך ומגוון בפרטיו, הלקוחים מתוך שלל אלמנטים יפואיים. הפרויקט מתוכנן להפוך למבנה בעל שימושים מעורבים: מסחר, גלריות ומגורים.

 

איך מגיעים לתערוכה?

 

בית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00. ב' 10:00- 19:00.

נעילה: 21 ביוני

שיח גלריה: 14 ביוני, שמונה בערב

טלפון לבירורים: 03-5188234