"אמא, את כל כך יפה. יש לך עור חום ועיניים חומות כמו שוקולד..."

"אמא, אני אוהב אותך עוד מלפני שנולדתי. את הקול הראשון ששמעתי כשהייתי בבטן שלך..."

"אמא, האם עלי לחפש סיבות שיסבירו את האהבה הענקית שלי כלפייך?"

   (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

הפוסטים הקודמים של סמדר:

מה אכפת לעצים שאני מתגעגעת?

מחכה שהשלג יבוא ויחמם

שלג על בתי

מוכנים להורות? נסו קודם לא לטלטל ביצה

 

תלמידי כיתה ה' למדו לנאום. זה לא קשור למירוץ לנשיאות, אלא לחיי היומיום. מערכת החינוך האמריקאית סבורה שגם אנשים נמוכים (כלומר, ילדים) צריכים לדעת להביע את עצמם בצורה ברורה ומשכנעת, מפני שכושר ביטוי הוא מה שעושה את ההבדל בין אדם בינוני שמצליח לשרוד לבין זה שמצליח בגדול. במהלך החודש האחרון התלמידים קיבלו מהמורה שאלות למחשבה, גיבשו עמדות בעד ונגד ותירגלו את הספיץ' – מהיגוי נכון, דרך דיבור בקצב אחיד, לא יותר מדי מהיר, ועד למבנה מתוכנן שבו דבר מוביל לדבר, ללא קפיצות.

לא ליוויתי אותם במהלך הקורס מפני שאנחנו (יולי ואני) לומדות בכיתה ד'. גם בטקס הסיום לא נכחתי מפני שלא הוזמנתי, אבל במגרש החניה פגשתי שתי שכנות שברזי העיניים שלהן דלפו. "היה כל כך..." התנשפה האחת והחרישה. כנראה שבזמנה עוד לא העבירו בבית הספר שיעורים בהבעה.

משברי משפטים ניסיתי להרכיב את התמונה. בשבוע שעבר המחנכת הפיצה מייל שמזמין את ההורים לארוחת בוקר בכיתה וכצפוי, לא כולם התלהבו. איך יתייצבו בתשע בבוקר בכיתה? איזה איחור ידפקו בעבודה? מה יגידו לבוס?

"לכבוד מה ארוחת הבוקר הזאת?" שאלו ההורים והילדים – רק עכשיו הן נזכרות בכך – מילאו פיהם במים. פתאום יש להם סודות.

 

מתנצל שבעטתי בך בבטן

בתשע בבוקר הגיעו ההורים (אצבעות כף יד אחת יספיקו כדי למנות את האבות) והובלו לעבר האולם של בית הספר. על הבמה הוצב סטנד עם רמקול. המורה שאלה: "נכון שגם אם לא אבקש תקבלו את הילדים – שלכם ושלי – במחיאות כפיים?"

"נכון!" ענו האמהות פה אחד וכל אחת מהן דימתה לשמוע קול חרישי. הרי ידוע שלאמהות יש שמיעה מיוחדת במינה. זה נובע מהעובדה שמיום שהפכו לאמהות הן התרגלו לישון עם "אוזן אחת פקוחה" ומתוך שינה הן שומעות מי חזר הביתה ומי פתח את המקרר ומי משתעל ומי נאנח בגלל חלום בלהות.

"אז יש לי הפתעה", המשיכה המורה, מדגימה לילדים שלה (כלומר, לתלמידים) היגוי נכון וקצב דיבור אחיד. "לכבוד יום המשפחה ביקשתי מהילדים שלכם להכין נאום בן שלוש עד חמש דקות בנושא הדמות שהם אוהבים".

אחד אחד הם עלו לבמה, נרגשים. זה קרא מהדף, זו נאמה מהזיכרון והמהדרין לחצו על שלט שהפעיל מצגת רבת צילומים. מישהו נאם על הכלב שלו, אחר על אחותו הקטנה (כמה קטנה - ככה מפונקת ומעצבנת), כמה דיברו על אבותיהם ואילו הרוב...

כן, רוב התלמידים, בנות כבנים, הקדישו את נאום האהבה לאמהות שלהם, לנשים שנשאו אותם ברחם ("אמא, האם הייתי כבד? בעטתי בך חזק? אופס, אני מתנצל. זה לא היה בכוונה"), ששיגרו אותם לאוויר העולם ("ממי, עצוב לי שלא הצלחתי לצאת ממך בכוחות עצמי ושבגללי עשו לך ניתוח קיסרי שהשאיר לך צלקת בבטן לכל החיים"), שהניקו אותם ("מאמ, אני כבר לא זוכר את הטעם, אבל אני בטוח שהחלב שלך היה הכי הכי") ושממשיכות לגדל אותם בלילות ובימים.

"חבל שאף אחד לא צילם את המופע", נאנחה שכנתי והשנייה העירה: "זה לא היה מופע. זה היה שיעור בנאומים".

הילדים סיפרו על אמא שדואגת ("כשאני אומר לה שהכל בסדר, היא עוד יותר דואגת") ומטפלת ("איך זה שאת אף פעם לא מתעייפת?") ומבשלת ("את המסעדה הכי שווה בעיר!") ועוזרת בהכנת השיעורים ("אבל אמא, אל תגלי למורה") ומגוננת ("אמא שלי שומרת עלי כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה") ומדגדגת ומצחיקה ומה לא. והאמהות ישבו על כסאות הפלסטיק, בעיניים רטובות והשמינו מנחת ("את לא צריכה שום דיאטה!" קראה ילדה יפנית לעבר אמה) ומחו דמעות.

 

אמא יקרה

התיאור הזה הצית בי געגועים הביתה, לילדים ולאמי, שמתגעגעת אלי אפילו יותר ממה שאני מתגעגעת אליה. נכון, עדיין לא המציאו מד-געגוע, אבל זו דרכן של אמהות. התיאור הזה גם הבעיר בי געגועים ליום האם של פעם, כמו שחגגנו אותנו בילדותנו, לפני שהפכנו אותו ליום המשפחה. בגן ובכיתה הכנו לאמא שרשרת של פירות יבשים, ציירנו לה שמש, קטפנו לה פרחים ושרנו לה "אמא יקרה לי, יקרה". למה איבדנו את יום האם הקלאסי והתמים?

לפני כעשר שנים, כשכתבתי את השיר "חיים שלי", המכיל את השורה "כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", קם עלי עליהום. צעקות ונאצות וקללות, שלא נדע. הגברים טענו שאני מקפחת אותם, שאני פוגעת בדמות האב, שאני מסרסת את מעמדם. כל כך הופתעתי מהמחאה עד שהפכתי לספיץ'-לס, חסרת מילים. האם התכוונתי לומר שהאהבה של אמא יותר עזה מזו של אבא? לא. האם התכוונתי לומר שהאהבה של אמא יכולה לבוא במקום ועל חשבון אהבה של אבא? לא. האם התכוונתי לומר שילד זקוק לאהבת אם יותר ממה שהוא זקוק לאהבת אב? גם לא.

בסך הכל התכוונתי לומר שאהבה כמו של אמא – אין.

ואני גאה לחזור על זה עכשיו, אחרי שהשיר הפך להמנון של מסיבות ברית מילה ובר מצווה, טקסי סוף תיכון וסיום קורס קצינים. בימינו יש המון סוגים של משפחות ולאהבה יש אינספור צורות וגוונים. כל ביטוי של אהבה שמורעף על הילד מהווה עבורו קוקטייל של שמש ודשן, ויטמינים של אושר, נגיעות מלאכים. ילד יכול לגדול באושר עם הורה יחידני (אם או אב), עם שני הורים, בחיק הורים מאמצים, מתחת לכנפיהם של הורים חורגים (די, הגיע הזמן להמציא עבורם מונח חדש, שמחמם את הלב) ועדיין: כמו אהבה של אמא – אין.

יום האם שמח לכן!