יש בניו יורק כמה חוויות שאי אפשר לחוות בשום מקום אחר. למשל, קורס מדיטציית ויפאסנה שערכתי לאחרונה. לכאורה, משהו שאפשר לעשות בכל מקום על פני הגלובוס, ועדיין, העובדה שעברתי אותו פה גרמה לו להיות, עבורי, חווייה משנת חיים.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

אחרי התלבטויות (לאכול רק צמחוני? לא לדבר?) החלטתי ללכת על זה ונרשמתי לקורס שנערך במרכז דאהמה דארה בעיירה שלבורן, מסצ'וסטס, בהדרכת מחייה השיטה והאיש מאחורי התורה, ס. נ. גואנקה.

 

נסענו לשם ברוד טריפ מאולתר, חבורה די משונה: דן, מעצב גרפי אסיאתי שהכרתי בקורס; מליסה, מדריכת יוגה נאה ופטפטנית; טריסטן, משורר חולמני מברוקלין וגרטשן, פרופסורית למדעי המחשב בת 60 ומשהו.

 

החבורה התמוהה הזו נסעה לה באוטו דרך הכבישים המושלגים של ניו יורק, קונטיקט ולבסוף מסצ'וסטס, במה שהזכיר לי לעיתים סצנות מסרט האימה "כלבת".

 

כשסוף סוף הגענו למרכז, הבנתי שהימרתי נכון. למרות שמדובר בחוויה מינימליסטית, הנחתי שמקום שמשרת את התושבים היאפים של המדינות העשירות במזרח ארה"ב, לא ירשה לעצמו ללכת על רמת סקביאס.

 

ואכן, מדובר היה במבנה יפהפה דמוי מנזר, מוקף ביער מושלג ובו נחלים, אגמים ומסלולי הליכה. יש מבנה משותף שבו חדר האוכל, וכל מודט מקבל חדר גדול למדי עם שותף (כמוני), או חדר לבד אם הוא מבוגר יחסית (כמו המיני־סוויטה שגרטשן זכתה לה). מיד קראתי למקום "יערות הכרמל".

 

אחרי היכרות קלה צללנו לתוך העבודה: עשרה ימים של שתיקה מוחלטת, עם איסור אפילו על יצירת קשר עין אחד עם השני. מדי יום התעוררנו בארבע בבוקר, ועד תשע וחצי בערב תרגלנו בשתיקה מדיטציית ויפאסנה.

 

בין המדיטציות אכלנו בשקט בחדר האוכל ארוחות צמחוניות (לא רעות), או טיילנו עם עצמנו ביער הצמוד למקום (ושם יצאה לי המילה היחידה שלי בכל עשרת הימים, "שיט", שפרחה מפי כשנפלתי בעוצמה לתוך בור עמוק מלא בשלג).

 

השקט המוחלט גרם לכך שיכולתי לשמוע אפילו את צליל השלג הנוחת ברכות על העצים. השיטוט ביער, בין אגמונים קפואים ושבילים מושלגים, גרם לי להבין עד כמה אני רחוק מהבית. והמחשבות, הן עלו וצצו בחופשיות מוחלטת במהלך עשרת הימים - רק אני, עצמי ותובנות והרהורים שזרמו ללא הפרעה כמו הנחלים שבחוץ.

 

מאז אני מרגיש שמשהו משמעותי השתנה בחיי. חוויה דומה עברו גם האחרים, ובדרך חזרה במכונית הרגשתי שבעצם כולנו בסוג של היי, תחושה שמושגת אחרי שימוש בסמים, רק שפה זה היה טבעי ונמשך עשרה ימים.

 

בזמן שעבר מאז הבנתי כי החיים בניו יורק עצמה, עבורי, יכולים גם הם להיות סוג של ויפאסנה. אפשר להעביר פה ימים שלמים בשקט, לבד, בלי לתת להפרעות חיצוניות לקטוע את המחשבות, שמקפצות להן בין הבניינים ומסתדרות בראש כמו קוביות של טטריס.

 

האפשרות הזו, לעשות מדיטציה גם תוך כדי החיים השוטפים, היא בעיניי אחת מנקודות היופי האמיתיות של העיר.

__________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: