באחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלו מנמנם הפעוט עודד ארבל בשולי אולם המדיטציה שבו מתרגלת אמו. מאז הספיק לשבת במנזרים במזרח, לתרגל מדיטציה בעצמו, ללמוד רפואה, להתמחות בפסיכיאטריה ובפסיכותרפיה ולשלב את שני התחומים יחד. כיום מנהל דוקטור ארבל (37) את מרפאת המיינדפולנס (Mindfulness) בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע.

 

המיינדפולנס, "קשיבות" בעברית, מוגדרת כמודעות והתבוננות במתרחש, רגע אחר רגע, ללא שיפוט ותוך קבלה. במילים אחרות, מהות הטיפול היא למידת טכניקות מדיטציה ותנועה (יוגה, טאי צ'י, מתיחות), במטרה לפתח כישורים כמו סבלנות, תשומת לב, יכולת הכלה, השתהות, אורך רוח ונחישות.

 

"לב ההתנסות", מסביר ד"ר ארבל, תלמידו של פרופ' יעקב רז, ממקימי מכון "פסיכו- דהרמה" (בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), "הוא ללמוד להיות עם כל מה שיש: המתח, החרדה, התחושות הגופניות; עם כל מה שקורה ברגע הזה, אבל בצורה לא שיפוטית ולא תגובתית. זה מעניק יכולת להכיל קשיים, שמקלה על ההתמודדות עם החיים".

 

מעבר לתרגול סוגים שונים של מדיטציה, הטיפול כולל גם מודעות לנשימה, תנועה ומתיחות בתרגילי יוגה, שיחות, חקירה של התנסויות והבנייה קוגניטיבית.

 

משלב בין העולמות

 

את הקשר בין גוף לנפש למד ארבל במהלך שנים של אימונים באמנויות לחימה וכאשר חזר מהמזרח החל לתרגל מדיטציה באופן קבוע. בתקופת ההתמחות שלו בפסיכיאטריה למד בתוכנית להכשרת מטפלים ב"פסיכו- דהרמה" והתחיל לחפש דרך לשלב בין שני העולמות, "כדי שחוויית החיים שלי לא תהיה מפוצלת".

 

ארבל הצליח לנסות את השילוב יוצא הדופן והתחיל לעבוד עם קבוצת מדיטציה במרכז לבריאות הנפש בשלוותה. כאשר המטופלים דיווחו על הטבה בעקבות תרגול המדיטציה, חקר את הנושא וגילה שברחבי העולם מתרגלים את החיבור בין העולמות כבר שלושה עשורים.

 

ד"ר ג'ון קבט זין, פסיכולוג וחוקר אמריקני, פיתח בסוף שנות השבעים תוכנית שיועדה למטופלים שסבלו מכאבים כרוניים והטיפולים הרגילים לא עזרו להם. תוכנית הטיפול שלו, במרכז הרפואי של אוניברסיטת מסצ'וסטס, כוונה למגוון רחב של מצוקות והתבססה על השימוש בתובנות מחוכמת המזרח, בראשן המדיטציה. כך הקים ד"ר זין "ראש גשר" לשילוב אימון בקשיבות כהתערבות טיפולית במדינות המערב.

 

"ככל שלמדתי יותר", מסביר ארבל, "הגעתי למחקרים שמדברים על התועלת והאפקטיביות שיש לזה במגוון הפרעות נפשיות, כולל כאלה שדורשות אשפוז, כמו דיכאון והפרעות פסיכוטיות. בתחום הפסיכיאטריה אנחנו מוגבלים במה שיש לנו להציע למטופלים שלנו: יש אכזבה מטיפולים תרופתיים ואפילו מפסיכותרפיה ולכן המטפלים מנסים דרכים חדשות. זה לא אומר לזרוק את הישן, אלא לשלב בין השניים. הלמידה והתרגול של המיינדפולנס נעשים בנוסף לטיפול הפסיכיאטרי והפסיכותרפיסטי המסורתי -- לא במקומם".

 

(צילום: dreamstime)

 

באחד המחקרים הראשונים בתחום נוסתה תוכנית תרגול הקשיבות בהפרעות חרדה. 92% מהמשתתפים השלימו אותה ובניתוח נצפתה ירידה משמעותית ברמות החרדה ובמספר התקפי האימה. הירידה נשמרה גם בבדיקת מעקב לאחר שלושה חודשים ואף לאחר שלוש שנים. "אצל מי שממשיך לתרגל", אומר ארבל, "המצב נשמר וניתן למנוע הישנות של דיכאון (מחלה כרונית עם נטייה לחזרה). באנגליה למשל, זו השיטה המקובלת, שאפילו ממומנת על ידי חברות הביטוח".

 

לדבריו, מחקרים רבים שפורסמו ב-20 השנים האחרונות חזרו ואיששו את היעילות של גישות כאלו בהפרעות חרדה ובעקבות מספר מחקרים מהשנה האחרונה נקבע כי זהו טיפול יעיל בסוג זה של הפרעות. בקבוצת מחקר משנת 2000, שכללה מטופלים שהיו להם לפחות שלוש אפיזודות דיכאוניות בעברם, שלמדו ותירגלו טכניקות של קשיבות, נרשם שיעור נמוך ביותר של חזרה לדכאון: 50% בלבד לעומת קבוצת בקרה שהמשיכה בטיפול המקובל בלבד.

 

להגדיל את המיכל

 

במרפאת המיינדפולס בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, בראשות פרופ' זאב קפלן ובליווי פרופ' רז, מציע ארבל את התרגול בקורסים בני שמונה שבועות. "הקורס מציע התנסות ישירה באלטרנטיבה אחרת להיות. אני לא חייב לקפוץ בכל פעם שכואב לי או שלא נוח לי -- אני יכול גם לנשום לתוך זה. התרגול והלימוד, שכולל הבנייה תיאורטית, מאפשרים 'להגדיל את המיכל', את היכולת להכיל רגשות כמו כאב, מחשבות וכל מה שקשה לסבול. זה גם מגדיל את היכולת להתייחס לעצמי ולעולם בצורה פחות שיפוטית. כשיש הזיות למשל, אפשר להסתכל עליהן כעל עוד סוג של מחשבה, ולא בהכרח כמציאות".

 

אתה יכול לתת דוגמה להפרעות נפש ספציפיות שבהן הטיפול עוזר?
"כשמתרגלים מדיטציה בהפרעת חרדה, המטופלים מעידים שעולות להם המון מחשבות ואז אנחנו מסבירים שהרעיון הוא לא לגרש את המחשבות, אלא לקבל את מה שיש, להסתכל בהן ולהתבונן ואז כבר עשית טרנספורמציה חשובה. בהפרעת אישיות גבולית (Borderline) לדוגמה, האימפולסיביות היא אחד הדברים הכי קשים וזו שיטה מרכזית לטיפול בהפרעה הזו. לכל הפרעה צריך לתפור משהו שמתאים, כי זו לא חבילה שמתאימה לכולם".

 

ארבל מסביר עוד, שעצם העובדה שאנשים לוקחים על עצמם תרגול שהם מאמינים בו או מקווים שיעזור להם, ובעצם לוקחים אחריות על תהליך הריפוי, מוכנים לקום בבוקר כדי לתרגל או מסכימים לעצור ולהתבונן -- מניעים תהליכי שינוי וריפוי אוטונומיים שלחלקם איננו מודעים.

 

מה היחס של הממסד הרפואי לשיטה?
"הממסד הרפואי -- והפסיכיאטרי במיוחד -- שמרן מטיבו והתערבויות חדשות חודרות אליו לאט, בעיקר כאלה שנחשדות כמשהו 'לא מדעי ורוחניקי', שמקורו בתרבויות אחרות ויוצא לי להיתקל לא מעט בחשדנות והתנגדויות של ממש. הגיבוי מהנהלת בית החולים עוזר מאוד ובכל מקרה, מניסיוני, כשמטפלים מוכנים להניח לדעות הקדומות ולהתנסות הם מגלים בדרך כלל, שמדובר בפרקטיקה בעלת פוטנציאל טיפולי משמעותי -- הן עבור המטופלים והן עבורם; הרי מי לא מתמודד עם אי ודאות, סטרס ואובדן? מתוך התפיסה הזו אנו מציעים סדרות של מפגשים לצוותים של בית החולים, רופאי משפחה ועוד".

 

במקביל מכשירים ארבל ושותפיו צוותים מקצועיים, שכוללים את הצוות הסיעודי ואנשי מקצוע טיפוליים מבית החולים, הלומדים את עקרונות הבודהיזם ומתרגלים מדיטציה. "חלקם לא ישבו מעולם והם לומדים ומתרגלים וממשיכים לתרגל. אני מאמין שמי שמטפל בדרך הזו חייב גם להתחבר אליה".

 

רק כמה כריות

 

אפקט חיובי נוסף, מעבר להשפעה הישירה, הוא מה שארבל מכנה "פתיחת המרחב הרוחני של המטופלים: מקורות ההזנה מתרחבים ואנשים מרגישים שהם חלק ממעגל רחב. הם לא לבד בעולם, הם חלק ממערכת גדולה של זיקות גומלין וזו התפיסה הבודהיסטית".

 

יעל (שם בדוי), בת 34, נשואה ואם לשניים, מטופלת בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע כחמש שנים. יעל, המתמודדת עם דיכאון וחרדה, טופלה במהלך השנים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, אך אלו לא נתנו את המענה. לאחר תקופה נוספת ללא טיפול והחרפה במצבה, הגיעה למרפאה של ארבל והתנסתה בטיפולי ה"מיינדפולנס", הן באופן עצמאי והן בקבוצה.

 

"בפעם הראשונה שניסיתי לעשות מדיטציה היה קשה, בדיוק ההיפך ממה שהייתי רגילה", היא אומרת. "הגוף שלי רעד והייתי בחרדה ולא הבנתי איך אפשר להתבונן בזה. אבל המשכתי לתרגל כל יום ולאט לאט המקום של לקבל את מה שקורה ולהתבונן הפך למין עוגן. היום אני בלי שום טיפול אחר ולמרות שהכאב והדיכאון עוד קיימים, העוצמה אחרת, הדברים פרופורציונליים. למדתי לקבל ולהבין שזה מה שיש והפסקתי לחפש להשתנות, אבל השתניתי בהתנהגות ובתגובות שלי. אני מתמודדת אחרת עם הקושי. קיבלתי מתנה".

 

"העניין שלי", אומר ארבל, "הוא לעזור לאנשים לחיות בצורה מלאה יותר, דרך חמלה, אהבה, חוכמה ויצירתיות, כי סטרס זו חוויית חיים מאוד עצובה. נכון שיש אנשים שמתרגלים לזה, אבל יש גם דרך אחרת".

 

לארבל יש תקווה שהשיטה תשולב במוסדות רפואיים נוספים: "ממה שאני רואה וחווה בעבודה שלי זה מאוד רלוונטי; הטיפול מוכח כאפקטיבי, הוא זול ולא צריך ציוד מתוחכם – בסך הכל חדר עם כמה כריות".