ניקול זה הכל: מה כל אחת מהנשים בישראל יכולה ללמוד מניקול ראידמן?

הנה עובדה: ניקול ראידמן האחת והיחידה (מ"מעושרות", כן?) יוצרת יותר אנטיגוניזם מפוליטיקאי בפיתה. היא דיווה מהגיהנום, רוסיית-ג'יימס-בונד קלאסית עם סיגריה ארוכה, ציפורניים עשויות ללא חת ומבט מקפיא דרך עיניה היפות.

כשהשם שלה נזרק לחלל החדר הוא מעלה הרבה אסוסיאציות, רובן לא מחמיאות במיוחד: שטחית, פרוות בבון, עשירה, כוסית, פה גדול, ביצ'ית, משתמטת, קיצונית, ליברמן. זה בערך משחק האסוציאציות שאני הייתי מגיעה אליו.

יש רק, כאילו, את הבעיה הקטנה שאני חושבת שהיא לחלוטין אלילה.

אני אגיד אפילו יותר מזה: צריך יותר נשים כמוה בעולם. היא עם ביטחון עצמי שאנשים מייחלים לו גם כשהם כפולים ממנה בגיל. בקיצור, ניקול ראידמן היא ממתק אמיתי. נורא חבל שאתם לא רואים את זה.

אגרוף פלדה בולשביקי

אנשים אנינים ומביני עניין בוודאי יבקשו למסור שהיא נובורישית פרובנציאלית (פתחתי מילון, נראה לי שזה משהו רע), אחרים ירצו לשסות בה את עלבונם כי היא מנפנפת בהדוניזם שלה כאילו שאין רעב בעולם. ומבקרי הטלוויזיה החתרניים ידבר על העובדה שהתכנית שטחית, היא שטחית, הכל נורא שטחי ולא ערכי (עשרים שקל שהביטוי "ממתק טלוויזיוני" יופיע).

אבל מה שלא נגיד עליה, האישה - שלא לאמר ילדה - בת ה-24 הזאת מנפיקה פרובוקציות בקצב מסחרר בגלל סיבה אחת ויחידה: היא מתנהלת באגרוף פלדה בולשביקי ועושה רושם שלא ניתן לעצור אותה. היא משחקת בליגות של הגדולים, ולא נראה לי שהיא מנידה עפעף (יפה ומטופח) מדאגה בעולם הגברי שבו היא נמצאת.

היא מפולפלת, צינית, אינטליגנטית ועם רגליים על הקרקע. במשחק הגדול של ניקול מול העולם - אותו עולם אכזרי בו היא הייתה אמורה לנבול, לקמול, ולהפוך לסתם אחת - היא בינתיים, כמחווה לעלי מוהר שהיום מציינים חמש שנים לפטירתו, קורעת את העולם 0:1.

אבל האמת היא שזאת בכלל לא בחירה לאהוב את ניקול ראידמן. עבורי זה כורח, משהו שלא יכלתי להימנע ממנו. אני אוהבת את ניקול ראידמן כי היא מדברת בפתיחות על הצלקת ששתינו נושאות, אפילו ממרחקים, חרף העובדה שמעולם לא הכרנו.

קשה לי להסביר את זה למי שלא חווה עוני, השפלה וביזוי על לא עוול בכפו. קשה להעביר את התחושה של ילדה קטנה בת 5 שבקושי מדברת עברית, חוזרת הביתה ומספרת לאמא שלה בדמעות שהיום קראו לה בשם הכי נוראי שיש, ורק אחרי דקות ארוכות של שתיקה מעזה להגיד "רוסיה".

זה כינוי שהפך נרדף להרבה דברים רעים, יותר משילדה קטנה ותמימה מסוגלת להכיל ולפרש. קשה להסביר מהי תחושת הצריבה העמוקה שנותרה בי כששיחקתי במדרגות הבניין בברביות עם השכנה הצברית שלי, עם הברבי המזוייפת מפלסטיק שלי, והברבי ה"אמיתית" שלה עם הרגליים המתקפלות.

קשה לי עדיין, גם היום, לחזור על מילים שעדיין מהדהדות בראשי והפכו ברבות השנים לדלק של האמביציה שלי: "חה חה, איזו ברבי מסכנה יש לך, את תמיד תשארי עניה ואנחנו תמיד נהייה עשירים".

כמו רבים וטובים אחרים, ניקול ראידמן היא אנדרדוג עלוב שעלה לגדולה, אחרי שרבים ופחות טובים שמו לה רגליים. בעיניי היא גיבורת מעמד הפועלים שצועדת על סטילטו מוזהב על גופותיהם של אלו שביקשו להכניע אותה בעברה. כולל אביה.

דעו לכם: אין נקמה מתוקה יותר מהצלחה. ובגלל זה אני אוהבת אותה כל כך, למרות השוני האידיאולוגי בינינו בכל כך הרבה תחומים (פרוות זה רצח, אחותי). כי אני חושבת שמגיע לה ליהנות מהעושר שהיא צברה.

לא רק כוסית עם פה גדול

התכנית "מעושרות" מספקת הצצה למימד מקביל ומרתק, גדוש בניגודים ופרטים עסיסיים על חיהם של העשירים והמפורסמים. ניקול היא האישה שאנחנו אוהבים לשנוא: אלגנטית, קשוחה, סקסית. אבל הדבר הכי גרוע בה הוא זה שבאופן עקבי ומעורר חלחלה היא לא מתנצלת. על כלום. ואם יש משהו שאני אישית מעריצה, זה אנשים שלא מתנצלים על מי שהם.

כשהעולם אוטם בפניך את כל דרכי המילוט, צריך להשתמש במה שיש. משהו אומר לי שללא החריפות האינטלקטואלית שלה, האומץ הבלתי נלאה שלה והביטחון העצמי הגרנדיוזי שלה היא לא הייתה מצליחה ומוצלחת כל כך.

היא לא רק כוסית עם פה גדול כמו שהיינו רוצים לחשוב או כמו שנוח לנו לתייג אותה. נדמה לי שהיא אישה הרבה יותר מורכבת ממה שרובנו מעיזים להודות. אני מאמינה שהאלמנטים בהם השתמשה בשביל להצליח ראוי שנאמץ חלק מהם גם בעצמנו.

"לא צריכה אף אחד", בתרגומה המקורי של ניקול ראידמן, הוא הדבר הכי מגניב שראיתי לאחרונה בטלוויזיה. אני מזדהה איתה לפרקים, חושבת שהיא פקאצה מדי פעם, מקנאת בעושר שלה קצת, ובעיקר מתפעלת מהאומץ שלה.

היא לא מודל לחיקוי, אבל היא מישהי ללמוד ממנה. הייתי מזקקת את האומץ שלה ומשפריצה רק כמה טיפות ממנו על כל בנות ישראל. שילמדו איך לעמוד איתנות, ולא להתרפס בפני אף אחד.