הדפסה
לכתבה באתר
לאהבה הראשונה שלי קוראים סטפן. אני תמיד אומרת שהוא איכר הולנדי, אבל לדעתי הוא לא שלק ביצה מימיו. זה פשוט איך שקוראים למעמדו, התנהגותו ומוצאו הגיאוגרפי בהולנד.
סטפן למעשה הוא צבע. כאילו, בחור כזה עם מברשת צבע ומניירות של פועל בניין שבא ומכסה בניינים כעורים בצבעים סולידיים.
פגשתי אותו כשהייתי בת 20 וחצי, בדיוק ארבעה חודשים אחרי השחרור. הגעתי להולנד מטעם נפשי המיוסרת המחפשת משמעות והרפתקאות, ובנימה יותר עניינית: בשביל הקטע הזה של מכירת תמונות שמן.
כשהגעתי להולנד פגשתי קבוצת ישראלים בחברה הקטנה שאיתה נסעתי לעבוד. במיוחד התחברתי אל ד', בחורה יפה עם חיוך הורס, שהייתה רחוקה ממני במנטליות שנות אור. כה נשית ופלרטטנית, עם חכמת חיים שיש לנשים אמיתיות, כאלו שתמיד רציתי להיות אחת מהן.
עד אז הניסיון שלי עם המין השני היה מוגבל. מה זה מוגבל, מבחינתי אירוטי היה להחזיק לזקן את היד בזמן שאני עוזרת לו לחצות את הכביש. ככה זה כשגדלים לשנוא את הגוף שלך ולהאמין שרק האישיות שלך שווה משהו.
זה גם מה ששידרתי: היי, אני ארינה, משהו דפוק בי. אבל אני מצחיקה!
סטפן הבלונדיני היפה והגדול (כולם בהולנד בלונדיניים יפים וגדולים, ככה שאפילו עם ה-178 ס"מ שלי הרגשתי עדינה כמו פרח לוטוס) תפס את עיני בשניה שהגעתי עם המזוודה הענקית והפרובנציאלית שלי לגסט-האוס-שקר-כלשהו בו שהינו.
זה היה רגע כזה של הצטלבות מבטים עליו כולם מדברים, אהבה ממבט ראשון. הרגשתי ניצוץ חשמלי, חששתי שתיכף יתפרצו לכאן ערימות של ציפורי שיר, איילים וסנאים ויחד נשיר פזמון דיסני עד שלמישהו תתפוצץ ריאה.
כמו גליל סושי ענק
האמת, בטפשותי הרבה, לא האמנתי אז שמישהו יכול לאהוב אותי ממבט ראשון. כשאני מסתכלת בתמונות שלי מהתקופה ההיא אני מבינה שהייתי כוסית על ובכלל. אבל כשהייתי טיפשה בת 20, חשבתי שאני טעם נרכש, כמו איזה גליל סושי ענקי שצריך להכיר לעומק כדי לאהוב.
אבל סטפן אהב אותי מההתחלה, בבוסריות הזאת של אהבה ממבט ראשון. היה לי שקע כתף חם לשקוע בו בסוף היום. לי היה בחור שהסתכל עלי כאילו נפלתי כרגע מגן עדן ואבא שלי גנן.
כשעזבתי את הולנד החלטתי לעשות את המעשה הבוגר ולתייג את סטפן בתור הרפתקאה. אבל כשהוא התחיל להתקשר אלי בארבע לפנות בוקר לגרמניה, נואש ומאוהב, הבנתי שאולי גם אני נואשת ומאוהבת, ושאי אפשר לטייח ככה אהבה ראשונה.
אז נתתי לעצמי ליפול מטה מטה לבארות של תקווה, שכנעתי את עצמי שיש לדבר הזה סיכוי, כי אם הוא משתדל כל כך, אז אני יכולה לסמוך עליו.
ואז אחרי שהייתי כבר בשיא ההתאהבות, הוא הפסיק להתקשר. ככה, יום ראשון אחד, לא הצלחתי ליצור איתו קשר. למרות שהוא הבטיח. למרות שהוא אמר דברים שבחיים לא אמרו לי. למרות שהוא בזבז ערימות של זמן ומזומנים לשיחות לגרמניה.
הוא פשוט נעלם מחיי.
כל כובד העננים נפל עלי. כעסתי על עצמי כל כך שהאמנתי לו. אבל עדיין, משהו לא הסתדר לי. רגע אחד הוא מת שאני אבוא לבקר, ורגע אחר עבר לו. בלי אזהרות.
אני כבר פנטזתי איך אני זונחת את כל העולם ותופסת את הרכבת הראשונה חזרה להולנד בשביל לחיות איתו חיי פשטות מתקתקים. מה בדיוק קרה? איך הוא שכח אותי כל כך מהר?
ד', שהכירה את סטפן וראתה את הסיפור מתפתח, צפתה בי מתייפחת ונמקה לאיטי. אחרי חודש וחצי של בכי והיסטרייה כללית, ד' הושיבה אותי מולה ואמרה לי: "ארינה, יש לי משהו לספר לך".
ואז היא סיפרה לי ופילחה לי את הלב לשניים.
שבוע אחרי שעזבתי, היא וסטפן בילו לילה. היא התנצלה ובכתה ואמרה שלא ידעה שיש לנו תכנונים להיפגש. הוא התנהג כמו רווק, הסתכל עליה כמו רווק, ובילה איתה כמו רווק.
בסוף הם דיברו עלי, על כמה שאני מיוחדת ומדהימה. על מה שהוא מרגיש כלפי.
נדמה לי שזה כאב יותר מהכל.
לא ידעתי על מי לכעוס יותר
הכל התבהר. בגלל זה ביום ראשון שלאחר מכן סטפן נעלם. כי הוא ידע שאני ו-ד' ניפגש בקרוב והיא תספר לי. הוא ידע שאני אכעס, אפגע. הוא ידע שהוא פישל. אז הוא עשה משהו יותר נוראי: פשוט נאטם והלך.
הוא התבייש, אבל היה אנוכי מדי בשביל לסיים את זה. קטן מדי בשביל להסביר לי מה קרה. זר מדי בשביל שיהיה לו אכפת.
לא ידעתי על מי אני כועסת יותר. לא ידעתי מי בגד בי יותר. מבחינתי באותה תקופה זה היה ניצחון תוכחה של הבחורה היפה על הבחורה המיוחדת. ניצחון הכוסית על החנונית שמייצג את החיים האמיתיים.
עזבתי את הולנד עם הזנב בין הרגליים, שבורת לב ומפוחדת עוד יותר. כן, מישהו אהב אותי, אבל גם עזב אותי. נתתי למישהו להסתכל פנימה בתוכי, לראות את מי שאני באמת, והוא הלך.
זאת האהבה הגדולה שהבטיחו לי? אם כך אני לא רוצה יותר שום דבר. ואם זאת חברות בין נשים, אני אהיה לבד.
ד' בגדה בי, וסטפן שבר לי את הלב. ואני לא יודעת מה יותר גרוע.
אחרי שלוש שנים בהן לא היה בינינו קשר, נתקלנו אחת בשניה באיזה קניון. התעלמתי ממנה ואז קיבלתי הודעת פייסבוק מתנצלת, מתייפחת, כאובה ומכאיבה. הצלקת שהגלידה התבקעה ודיממה שוב. ובתוך כל הרוע הזה, היתה סליחה.
היא התנצלה. מי מתנצל בימים האלו בכלל?
אנשים לא יודעים לבקש סליחה. להכות על חטא. אנשים יודעים רק להמשיך הלאה, להתכחש, להדחיק, להתעלם. והיא עצרה בצד, ועם כל הבושה והקושי, התנצלה כמו גדולה. למרות שההתנצלות, כמו כל המעשים שלנו, הם אינטרסנטיים כדי לטהר את המצפון שלנו, זה בעיקר אומר שיש לה אחד.
בסופו של דבר אני עדיין מאמינה בזה שאנשים עושים טעויות נסלחות. אנשים שוגים. וכשהחרטה שלהם אמיתית, אז יש מקום לסלוח להם. היא לא ידעה עד כמה הוא חשוב לי, היא חשבה שהדיבורים שלי על העובדה שהוא הרפתקאה ותו לא הם אמיתיים.
היא טעתה טעות פאטאלית, אבל ידעה לבוא ולהגיד סליחה.
לו לא סלחתי
בסוף סלחתי לה, כי היא מיוחדת. היא לא כמו כולם. היא לא המשיכה ללכת, היא עצרה בצד הדרך. היא הביטה אחורה והתנצלה. היא ביקשה להיות חברת אמת. גם אחרי אסון רגשי של בגידה.
אבל לא סלחתי לסטפן.
אחרי כמה שנים הוא ניסה גם להתנצל. אבל התנצלות חרמנית של, סליחה, ואת עדיין יפה, בא לך לראות בולבול של בדואי?
לרגע התפתיתי, אבל אז נזכרתי שהוא השאיר אותי למות.
הוא אידיוט טיפוסי, מלא דיבורים ואפס מעשים. עד היום הוא שולח לי הודעות מסנג'ר פלרטטניות, למרות שיש לו חברה שנים. אני די שמחה שאני לא בנעליים של החברה שלו. אני שמחה שגיליתי מי הוא. למרות שלקח יותר משנה להתגבר על הטרגדיה הזאת של האהבה הראשונה, שרדתי את זה.
דברים קרו כמו שדברים אמורים היו לקרות – אם האופי שלו בוגדני, אז זה לא משנה אם זה עם ד' או עם מישהי אחרת. הוא ידע כמה אני חשובה לו וכמה הוא חשוב לי, היא לא ידעה, היא חשבה שהוא סתם. והיא זאת שראתה אותי נמקה, ולבסוף סיפרה לי. גם לאנשים שמפוצצים את המוגלה הצלקתית מגיע קרדיט. למרות שהם מכאיבים כל כך.
פעם חשבתי שאני עוד אכתוב ספר על הרומן הקצרצר הזה עם סטפן. אני מניחה שאלו הן טבען החמקמק של אהבות ראשונות, טראגיות ונועדות לכישלון שכאלו. האשליה שלא יגמרו לעולם. במקום לראות אותן כמה שהן באמת, בוסריות ומלאות בכוונות טובות בדרכן לגיהינום, הן תופסות נפח וחלל בארכיון הזיכרונות המתוקים מרירים שלנו עד להפיכת מעמדם למיתוס.
אלו היו ארבעת החודשים הכי טובים, ססגוניים ומלאי חיים בחיי הצעירים, ואני תוהה אם אי פעם אצליח למלא את החלל שהמשבצת הפראית והפרועה הזאת בביוגרפיה שלי יצרה. כנראה שלא, וגם זה ממש בסדר.
אני מודה לאל על החוויות שזכיתי לצבור, וגם על הגילוי שלא מתים מאהבה. זה פשוט מרגיש מאד מאד דומה.
