איור: רונית מירסקי

 

במסגרת הדיונים לגבי ראש השנה שהתחמק לו ותקף אותנו בהפתעה (אשמתו או אשמתנו? מה זה משנה), התחלנו למנות את חגי ישראל שאנחנו הכי מתגעגעים אליהם בניכר.

קצת מוזר, אבל ככה זה: בישראל, תקופת החגים יכולה להיות הדבר הכי לא נוח שיש: לחץ בעבודה, מאבק בין משפחות על האירוח, כמויות אוכל בלתי נגמרות - וזה עוד בלי להזכיר את אינספור הברכות, שחלקן לא שוות אפילו את הסמס שבאמצעותו נשלחו. אבל אז, הפלא ופלא, רק מתרחקים טיפה מישראל והופס - שנינו הופכים למשהו שבין מחכנת כיתה בבית ספר יסודי למינימום בחור ישיבה נמרץ: רודפים אחרי חגים, ומציינים את אלה שאפשר לחגוג גם בניכר (איכשהו, בניית סוכה לא תעבור בקלות רבה במרכז לונדון). גם אם עדיין לא מצאנו את עצמנו בבית חב"ד בקטמנדו, כנראה שזה רק עניין של זמן.

הבעיה עם העניין הזה היא שלפעמים חג הוא לא רק היום עצמו, או הארוחה שבאמצעותה הוא מזדקק, אלא האווירה. התחושה באוויר שמתחילים להרגיש בערך שבוע לפני יום החג. את התחושה הזאת כנראה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר (טוב, אולי בברוקלין שלפני סוכות, שמעתי שיש שם יריד ארבעת המינים שלא יבייש את זה של ירושלים). ומכיוון שלא נשארות הרבה ברירות, מה שקורה הוא שצריך להסתפק בגרסה המקומית של החגים שלנו.

למזלי, אחד החגים היותר אהובים עלי הוא פורים. אולי בעיקר מפני שבסביבתו יש לי יום הולדת, ואולי כי זה תמיד כיף להתחפש ולחזור להיות קצת ילדים. המזל העוד יותר גדול שלי הוא שהגרסה המקומית של פורים, ליל כל הקדושים, או האלווין, היא לא רעה בכלל, ונותנת פייט יפה לגרסת המקור (כלומר, המקור שלי, לאו דווקא זה ההיסטורי או הסוציולוגי). ההבדל העיקרי הוא שבהאלווין ערכת הנושא של התחפושת כוללת בדרך כללל דם בצורות שונות, אלימות כזו או אחרת ועצמות למיניהן. ערכת הנושא המקבילה ביהדות היא קצת יותר תמימה. אם בפורים כל הילדות מתחפשות למלכה של משהו (לבבות, פיות, הכוכבים וכן הלאה), אז כאן הילדות תתחפשנה לגרסה המדממת של, בעצם, של כל דבר.

היות שלפני האלווין אין הרבה חגים שהמקומיים מציינים, תקופת ההתכוננות לחג היא די ארוכה, וכבר כמה זמן שבכל מיני מקומות בעיר אני רואה חלון ראווה מקושט בקורי עכביש, או דלעות עם פרצופים מפחידים. שלא לדבר על המון גרסאות של מדבקות בכל מיני מקומות, ומשום מה גם גייסו את שרק למשימה, ויש לא מעט מקומות שמקדמים את הגרסה שלו להאלווין.

 

   (צילום: רונית מירסקי)
(צילום: רונית מירסקי)

 

במיוחד אהבתי את הרב-תרבותיות הבלתי נגמרת של לונדון, שהזכירה לנו גם צדדים לטיניים של החג. לפני כמה זמן היינו במסעדה מקסיקנית, ונתקלנו בפפל פיקדו, שהוא אחד מאביזרי הקישוט העיקריים של הגרסה המקסיקנית להאלווין (שאמנם נחגגת יום אחרי האלווין, אבל המאפיינים דומים מדי מכדי להבחין בין השניים). שמחנו להיזכר בחגיגות המוזרות של המקסיקנים בגרסה שלהם לחג, על אף שבאופן מסורתי הם לא מתחפשים.

אף על פי שהחג עצמו נחגג רק היום, סוף השבוע האחרון היה מעניין ומצחיק במיוחד (לצערי לא הצלחתי לתפוס את הדברים במצלמה, בין השאר כי קצת חששתי לצלם ברחוב אנשים שנראים כאילו שתו דם של אחד או שניים לפני הערב). כך קרה שברכבת התחתית נתקלתי במישהי עם חרב נעוצה בבטנה (מה שקצת הפריע לה להתנהל בצפיפות של הרכבת, בייחוד כשהחרב שלה נתקלה בזרים, מה שגרם לה למלמל בחיוך "קצת לא נעים לי..."). באוטובוס ישבו לידי שתי בנות שנראו כמו אפי, ובכל פינת רחוב נתקלתי בערפד, שלד מהלך או זומבי. מזל שהאווירה היתה שמחה.

כשחזרתי הביתה עשינו את מה שמתבקש: רוקנו דלועים, נעצנו בהן נרות, וחיכינו שילדים יתדפקו על דלתנו ויצעקו "Trick or Treat" (תעלול או ממתק) - על אף שטכנית זה קצת קשה לביצוע בדירתנו החדשה, מפאת דלתות כניסה וכאלה. אחרי הכל, ראינו ילדים הולכים עם הוריהם ודופקים על דלתות של אחרים, מצוידים בקלחת פלסטיק שחורה שבתוך זמן קצר תתמלא בממתקים שווים יותר או פחות. בעצם, גם קצת קיווינו שלא יבואו, כי אז יישאר לנו יותר, וגם קצת חששנו להגיע למצב שבו לא יישארו לנו ממתקים בכלל, ונצטרך לנקוט צעדים שרייצ'ל גרין נוקטת (כן, משדרים כאן "חברים" יותר מדי פעמים ביום...).

בסוף לא הגיע אף ילד. אני לא יודע אם יש סימן על הדלת שאומר להם שכאן גרים חוגגים שהתסננו למסיבת האלווין לא להם (אולי זה הסימן שנשאר מפסח?) או שסתם סידורי הביטחון בדירה שלנו מנעו מהם להתדפק על דלתנו או שבכלל אין ילדים בשכונה שלנו. בצר לי, נשאר לי רק להכין עוגה מהתוכן של הדלועים שחיכה מיותם בקערה על השיש במטבח.

 

הדלעות המגולפות הן העיקר. מקדימה יש גם עוגה (צילום: רונית מירסקי)

 

עוגת דלעת בחושה

225 גרם (1 כוס) מחית דלעת (להכנתה דרושה דלעת טרייה במשקל של כ-700 גרם)

200 גרם (1/2 1 כוסות פחות 1 כף) קמח

1/2 כפית מלח

1 כפית אבקת אפייה

1/2 כפית סודה לשתייה

100 גרם חמאה

250 גרם (1/4 1 כוסות) סוכר

2 כפיות ג'ינג'ר טרי טחון (או 4 כפיות אבקת ג'ינג'ר)

2 ביצים

125 מ"ל (1/2 כוס) חלב פושר

 

אופן ההכנה

1. מתחילים בהכנת מחית הדלעת (אפשר גם יום מראש). מחממים תנור ל-160 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה. חותכים את הדלעת לחתיכות גדולות, מסירים שאריות סיביות ומניחים בתבנית. אופים כשעה, עד שניתן לנעוץ בדלעת מזלג בקלות. מצננים, ומסירים את התוכן מהקליפה. מועכים עם ממחה או במעבד מזון, מעבירים את המחית למסננת, ונותנים לה להגיר נוזלים במשך שעה לפחות (או במשך הלילה במקרר). המחית צריכה להיות רכה, אבל לא נוזלית מדי. אם לא משתמשים בכל המחית בעוגה, אפשר להוסיף את העודפים למרק או לתבשיל, או פשוט לתבל ולאכול.

2. מורחים תבנית אינגליש קייק בחמאה, ומרפדים את התחתית שלה ברצועה ארוכה של נייר אפייה (כדי להקל על חילוץ העוגה אחרי האפייה).

3. מערבבים את הקמח, המלח, אבקת האפייה והסודה לשתייה בקערה בגודל בינוני.

4. מתקינים במיקסר את וו הגיטרה. שמים בקערת המיקסר את החמאה, הסוכר והג'ינג'ר, ומעבדים במהירות גבוהה עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה.

5. מוסיפים את הביצים בהדרגה, וממשיכים לעבד עד לקבלת תערובת אחידה. מנמיכים את מהירות המיקסר ומוסיפים את מחית הדלעת. ממשיכים לעבד, מוסיפים את החלב ומעבדים עד שהחלב נטמע בתערובת. מוסיפים את תערובת המרכיבים היבשים בשני חלקים, ומעבדים רק עד שכל הקמח נטמע בתערובת.

6. יוצקים את התערובת לתבנית ואופים כ-50 דקות, עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש אך עם פירורי עוגה לחים.