בעקבות עמוס עוז ורון חולדאי: טיול בקיבוץ חולדה

הרבה תקווה, ייאוש, הצלחה וכישלון עברו על חלקת האדמה שבאזור חולדה ב-100 השנים האחרונות. כולן באו לידי ביטוי באדריכלות שנוצרה, הוחרבה, ננטשה ושוב נבנתה כאן לאורך השנים. בסיור של כארבע שעות ניתן ללמוד לא רק על ההיסטוריה של האזור, אלא גם על האדריכלות המקומית שבה נטלו חלק חשובי האדריכלים המקומיים. כך מגיעים לשם, בנסיעה קצרה מצומת ביל"ו או מצומת נחשון:

עוד טיולי אדריכלות במקומות לא צפויים: 

>> זוהר בדשא: הבשורה מגיעה מקיבוץ גבעת ברנר

(1) (2) ונפתח בעז

בין שרידיו של כפר ערבי ותחנת רכבת טורקית, אנדרטה לנופלים, קיבוץ מתרוקן ומושב חרדי - ניתן למצוא יישוב חדש ומתחדש, וגם מרכז מבקרים חדש ונוצץ של אחד היקבים המצליחים בישראל. אך ראשית מומלץ לפתוח את הסיור על בטן מלאה במחלבת "שביל עזים " הממוקמת במושב טל שחר (מיקום 1 במפה). אפשר להשקיף על נוף השדות המוריקים ולהצטייד בגבינות.

יוצאים מטל שחר לכיוון קיבוץ משמר דוד. מי שעדיין רעב יוכל לעצור להפסקת אוכל בחורשה שבחזית אתר ההנצחה לחללי חיל ההנדסה (2), לצד אחד משולחנות הפיקניק. "מצבת הגבורה" הבולטת מרחוק עוצבה לזכר חללי מלחמת העצמאות שנפלו בפריצת הדרך לירושלים. הפסל, משה ציפר, עיצב מצבות רבות בשנותיה הראשונות של המדינה.

כמה עשרות מטרים לפני הכניסה לקיבוץ פונים ימינה לדרך עפר ועולים אל ראש הגבעה, עד שרואים שרידי בתי אבן. אלה שרידי הכפר הערבי ח'ולדה. הכפר מוזכר עוד בתקופה הצלבנית, ובמאה ה-19 מצוין המקום בכתבי תיירים אירופים ככפר גדול. באפריל 1948 בא סופו של הכפר, כאשר כוחות צה"ל גירשו את תושביו והרסו את בתיו במסגרת "מבצע נחשון" שפתח את הדרך לירושלים. היום אפשר למצוא כאן, מלבד נוף מרהיב, מספר בודד של שרידי בתי אבן. מבנה ששימש כנראה את מוכת'אר הכפר נותר בשלמותו, ומשמש כסדנת עבודה לפסל מקומי.

אחרי שנחזור לכביש הראשי ונפנה ימינה, ניסע 500 מטר עד שנגיע לשלט שיפנה אותנו ימינה אל בית הרצל ביער חולדה. כאן הוקמה בשנת 1908, במקביל לחוות כנרת, חווה חקלאית שנועדה להכשיר חלוצים לעבודת האדמה. החווה, שהוקמה בליבו של היער הראשון שנטעה קק"ל, כללה חצר מוקפת חומה ומבנה אבן דו-קומתי למנהל החווה, בסגנון של בתי אחוזות באירופה. הבית נקרא על שמו של חוזה המדינה, שהלך לעולמו שנים ספורות קודם לכן.

ב-1931 התיישבו כאן מייסדי קבוצת חולדה, שמנו למעלה מ-100 איש, עד שעברו ליישוב הקבע שממערב ליער ב-1938.

למעט בית הרצל ובריכת המים שנותרו בשלמותם, שוחזרה לאחרונה חלק מחומת החווה וחלק מאחד המבנים, שבו ניתן להתרשם מה"גג המרחף" שנועד לאוורור טבעי. בשוליו הצפוניים של היער, בקצה שדרת עצי וושינגטוניות, מצוי קברו של אפרים צ'יזיק שנהרג במתקפה ערבית על היישוב. ב-1929 עיצבה על קברו הפסלת בתיה לישנסקי מצבת אבן הרואית, הנקראת "עבודה והגנה".

נכנסים לקיבוץ

לבד מדמויות נודעות כמו הסופר עמוס עוז וראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שהתגוררו בילדותם בקיבוץ חולדה, הותירו בקיבוץ את חותמם גם אדריכלים חשובים. רובן, למרבה הצער, נותרו כמעט חסרות שימוש כיום. את תוכנית הקיבוץ הגה האדריכל ריכרד קאופמן עוד בשנת 1937. קאופמן, שהיה מראשוני מעצבי המרחב הקיבוצי, תיכנן בהשפעת מודל "הפרברים המגוננים" עשרות רבות של יישובים ושכונות ברחבי ישראל באותן שנים, ובהם מושב העובדים נהלל, העיר עפולה ושכונת בית הכרם בירושלים. קיבוץ חולדה מתוכנן על פי הרעיון של הפרדת ייעודים: הכניסה לקיבוץ מאזור התעשייה הנפרד מאזור המגורים, וכן מאזור מבני הציבור אשר בלב הקיבוץ. התוכנית לא השתנתה בהרבה, ומהווה דוגמה לאחד משלביו המתקדמים של גיבוש התכנון של "הקיבוץ הגדול", בשונה מהקומונה והקבוצה - שני הדגמים הקיבוציים שהיו נהוגים עד אז.

(5) בית התרבות "בית הרצל"

מומלץ לחנות במגרש החניה הגדול שלמרגלות "האקרופוליס" של הקיבוץ, שגם אותו הגה קאופמן. שם תמצאו את בית התרבות "בית הרצל", שתוכנן ב-1945 בסגנון הבינלאומי ונחנך עשור לאחר מכן. את בית הרצל תיכנן האדריכל יעקב ירוסט, שהיה חבר ב"חוג בארכיטקטים" התל אביבי יחד עם דב כרמי, אריה שרון וזאב רכטר. המבנה הענק נטוש ופרוץ ברובו, מצבה אילמת למצבו של הקיבוץ. מומלץ לטפס באחד משני גרמי המדרגות, להיכנס ולהתרשם מעוצמתו.

(6) הארכיון

בצמוד לכיכר המרוצפת שבחזית בית הרצל, ניצב מבנה ציבור בתכנונו של האדריכל חנן הברון. הוא כיהן במשך שנים רבות כראש המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד, ובין השאר תיכנן את חדר האוכל בגינוסר ואת בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין 29 בתל אביב (שנהרס). המבנה שלפניכם נחנך ב-1980 ותוכנן כארכיון איחוד הקבוצות והקיבוצים (שעבר מאז לרמת אפעל). במבנה, הריק ברובו, שוכן כיום ארכיון תנועת גורדוניה-מכבי הצעיר. זהו מבנה צנוע מבטון חשוף, ברוח הסגנון הברוטליסטי שבו דגל הברון, אך כל חזית בו מעוצבת באופן שונה - כמעט כמו פסל - בהתאם לפגיעת קרני השמש. 

פנים בניין הארכיון הנטוש, ומנהלו אמוץ פלג (צילום: מיכאל יעקובסון)

(7) חדר האוכל

בין הגבעה שבה אנו עומדים עכשיו לשאר בתי הקיבוץ מפריד כר דשא רחב ומטופח, שבקצהו השני נמצא חדר האוכל ההיסטורי. חדר האוכל המקורי נבנה עם הקמת הקיבוץ, ובשנת 1976, בעת שהקיבוץ היה בשיאו, הרחיב אותו האדריכל אלכס קשטן. לאולם האכילה נוסף אגף עם קיר מסך זכוכית, וכן קיר פיסולי מעשה ידיו של הפסל משה סעידי מקיבוץ כפר מנחם. מאז שנות ה-90 חדר האוכל ריק, אך ניתן עדיין להתרשם מהקיר הפיסולי ולהציץ מבעד לחלונות הזכוכית לעזובה השוררת בפנים, ולדמיין את השיחות בין החברים על צלחת קציצות, אורז, ירקות מבושלים ולפתן פירות.

(8) מגדל המים

הבעיה המרכזית של חברי הקיבוץ מיום הקמתו היתה המים. מגדל המים, שנמצא בסמוך לחדר האוכל, היה המבנה הראשון שהוקם בקיבוץ והוא נועד לפתור את הבעיה ולשחרר את חבריו מהתלות בבאר, שהיתה בבעלות הכפר ח'ולדה. זהו מגדל פשוט בצורתו הבנוי מבטון חשוף, והודות לו שרד הקיבוץ בשנותיו הראשונות.

(9) בית הנעורים

כ-30 מטרים מערבית למגדל המים ניצב "בית הנעורים", המכונה גם בפי התושבים "הפיל הלבן". האדריכל רם כרמי הוזמן לכאן בשנות ה-70 כדי לתכנן הרחבות מגורים, שזכו להצלחה גדולה, ולאחר מכן הוזמן לתכנן תוכנית-אב חדשה לקיבוץ (שלא יצאה לפועל) ואת בית הנעורים. כרמי תיכנן מבנה בטון עם טיח לבן, בהתאם למעבר הסגנוני שביצע באותה עת מהבטון החשוף לחזרה ל"אדריכלות הלבנה". האולם המרכזי כולל כמה פינות ישיבה קבוצתיות, כשבמרכז נמצאת כיפה גדולה בעלת פתחים לחדירת אור טבעי. החדרים הזעירים אחראיים לכישלון המבנה, שננטש תוך זמן קצר. הודות לכך ניתן לשוטט בחופשיות בין החדרים, להזדעזע מגודלם המזערי, ולתהות כיצד חשב האדריכל לשכן בהם נערים ונערות בנוחות. 

הכיפה תוכננה לחדירת אור טבעי בתוך בית הנעורים (צילום: מיכאל יעקובסון)

(10) שכונת ההרחבה

את השקט העצוב של הקיבוץ מחליפים הלמות הפטישים וצעקות הפועלים מצפון ליישוב, שם מוקמת שכונת ההרחבה. השכונה תוכננה כאחת ההרחבות הראשונות בתנועה הקיבוצית, אך עקב עיכובים רבים החלה לקום רק באחרונה. כאן יהיו 138 יחידות דיור, שייבנו לפי שישה מודלים מוגדרים - כולן נמכרו מזמן.

(11) מרכז מבקרים יקבי ברקן

נקודה אופטימית נוספת בחולדה ניתן למצוא גם כן בשוליה, עם השלמת עבודות הגמר למרכז המבקרים של יקבי ברקן. משרד "פייגין אדריכלים" (מלון "בראשית" במצפה רמון, "וולדורף אסטוריה" בירושלים) איפיין את מרכז המבקרים עם חזית סימטרית המשלבת אבן מקומית וזכוכית, ורוטונדה בצבע אדום-יין המקשרת לאולמות החביות התת-קרקעיים. בשטח המפריד בין מרכז המבקרים לכביש הראשי ניטע כרם חדש, בדומה לכרמים הרבים המקיפים את חולדה.

נחזור לכביש 3 ונפנה בצומת ימינה. בפנייה הראשונה שמאלה אחרי גשר הרכבת ניכנס למגרש החניה של המחנה הצבאי הסמוך ונמשיך לדרך עפר, שוב משמאל. לאחר כ-100 מטרים יתגלה הבניין הנטוש של תחנת הרכבת הטורקית, השוכן בצמוד למסילת רכבת. ניתן לשוטט בסביבה, אך יש להיזהר ולשמור מרחק ממסילת הרכבת הפעילה.

התחנה נקראה על שם ואדי צראר, שכיום מוכר בשמו העברי נחל שורק, והוקמה ב-1915 כצומת מסילות מרכזי בין קו יפו-ירושלים והמשך המסילה לסיני. עד 1978 היא המשיכה לתפקד כתחנת נוסעים. ב-1938, ימי המאורעות, פוצצו פורעים ערבים את התחנה וגג הרעפים הוחלף בגג שטוח לשם הגנה על יושבי המבנה. זו תחנה טיפוסית גדולה, הדומה לתחנות אחרות בקווי הרכבת הטורקית, שכמוה ניתן למצוא בבאר שבע, בטול כרם ובמסעודיה (סבסטיה). את התחנה, בדומה לשאר מתקני הרכבת, תיכננו מהנדסים גרמנים שבראשם עמד היינריך אוגוסט מייסנר.

לאחר שהתפנו מרצועת עזה ב"התנתקות" והתגלגלו לשכונת הקרווילות בקיבוץ עין צורים, עתידות 60 משפחות להיכנס ליישוב המתחדש נצר חזני עד ראש השנה הבאה. את היישוב תיכנן האדריכל דורי דרורי כיישוב נפרד, אך צמוד למושב הוותיק יסודות. העיקרון המרכזי היה ליצור בינוי צפוף יחסית של בתים צמודי קרקע, כדי לקצר מרחקי הליכה למרכז היישוב, שם ירוכזו מבני הציבור. אפשר כבר להתרשם מבית הכנסת הגדול (בתכנונו של האדריכל יחיאל קומט), שיתפקד כבית כנסת רב-עדתי לטובת כל התושבים.

אניטה טוקר, חקלאית ומראשי היישוב המתחדש, מספרת כי המיקום החדש של נצר חזני למרגלות הרי ירושלים מחזק את רוחם ומעניק להם מטרה: "הגיע הזמן שעם ישראל ידבר אחד עם השני. מצד אחד יש לנו כאן את מושב יסודות החרדי ומהצד השני את קיבוץ חולדה החילוני, שעד היום לא היה כל קשר ביניהם. עכשיו, באמצע, נכנס נצר חזני שהוא יישוב דתי-לאומי, ואולי עכשיו יתחיל הקשר". 

בית בבנייה בשכונת ההרחבה. את אווירת השקט העצובה של הקיבוץ מחליפים הלמות הפטישים (צילום: מיכאל יעקובסון)