הדפסה
לכתבה באתר
כששמענו על הגלימה מיד החלטנו ללכת. קודם כל זה ליד הבית, וחוץ מזה מי לא אוהב גלימות? רק מלהגיד "גלימה" נהיה לי שמח. ישר אני חושבת על שר הטבעות, קוסמים זקנים והארי פוטר. ברור שאם יש איזו גלימה שעושה ניסים חייבים לנסות אותה, גם אם זה הרשלה פוטר.
אז איך זה עובד? מתעטפים, מבקשים, ותוך 40 יום זה קורה.
עכשיו, אני אדם מאמין גם בימים כתיקונם. אין לי ספק שיש אלוהים (ויש לי וואחד חשבון איתו) ואני חושבת שלבקש זה דבר חשוב. בכלל, כולי בעד השתפכות הנפש, לבד, בפומבי, ואחד על אחד.
גם תפילות וכתובים אני אוהבת. הבעיה היא שהחגים האלה הם כמו מכתב שרשרת ארוך ומלחיץ, ובפרט ראש השנה וכיפור. כמו צמתים משמעותיים, גם הם מביאים איתם איזו חרדה ודחף בלתי נשלט לעשות מהר מהר חשבונות נפש, לשנות, לכפר, לסלוח, להרגיש נורא אשמים וצדקניים, ובאופן כללי להעיק על עצמנו ועל העולם.
תודו שאין כמו פחד. הוא הדרייב הכי יעיל. הבעיה היא שהוא גם הופך אותנו לחלשים - הכי קל בעולם להשתלט על בן אדם כשהוא חלש ומבולבל. אפילו החילונים ביותר עולים על כל מיני טיוליות מקרטעות שמגיחות פתאום מחניותיהן ושמות פעמיהן לעמוקה, צפת, או לכל מקום אחר שבו קבורים סלבריטאי דת.
ואם לא מתוך אמונה, אז ליתר ביטחון. כאילו, מה אכפת לנו לשלוח את המייל המטופש לעוד עשרה אנשים? אמנם הם ישנאו אותנו וגם סביר להניח שלא נזכה בלוטו כתוצאה מכך, אבל הפחד שמא יקרו לנו הדברים האיומים שמפורטים בו פשוט חזק מאיתנו.
וכך מצאנו את עצמנו, אנוכי וחברתי, יושבות על ספה מוכתמת בגג מעופש מלא בחבלי כביסה, ממתינות שיכסו אותנו בגלימה. כשהרב הגיע והתחיל לספר סיפורי צדיקים שלמרות שהיה להם מלא כסף חיו בצניעות וישבו על כסאות שהכינו בעצמם מארגזי ירקות כי רק בעולם הבא שווה להשקיע וכולי, החלה חברתי לזוע באי נוחות ולנדנד.
"בואי נלך".
"לא הולכים".
"אני הולכת".
"את לא זזה. שמים גלימה".
"אבל הוא לא בא לי טוב. ומלוכלך פה".
"המקומות האלה תמיד מג'ויפים. שבי בשקט ותנשמי עמוק".
"אני מפחדת לנשום. הריח הורג אותי".
הייתי נחושה בדעתי להישאר עד הסוף המר למרות שהיה צדק בדבריה. הרב המדובר היה טרחן, מלא בעצמו ולא מאד חכם, וסיפורי ארגזי הירקות שלו לא הצליחו להפיח רוח חיים בנוכחים.
ה"הקדמה" הזו נמשכה כשעה, והייתי מוכנה לסבול אותה וגם את הניג'סית שלצידי עד שהגיע המשפט הבא: "... וגם לערבים האלה, הפלאחים, שאחר כך אנחנו צריכים לחטוף את הבנות שלנו, הטהורות, מהבית שלהם בכפר ולהבריח אותן לארצות הברית, שלא ירצחו אותן. יימח שמם, חיות אדם, אם בכלל יש להם נשמה".
היא ואני הסתכלנו אחת על השניה בבעתה. זאת אומרת, יצא לי לשמוע התייחסויות מטרידות ל"גויים", המרמזות שכל אוכלוסית העולם חוץ מהיהודים צריכים להיספות בצונאמי ויפה שעה אחת קודם, אבל בדרך כלל בקו 4. מעולם לא מרב.
כמו שאמרתי, אני אוהבת יהדות, וחרדת החגים משפיעה עלי כמו על כולם ובתקופה האחרונה אפילו יותר, אבל יש גבול. אין ברכה בעולם שיכולה לשרוד את השנאה שהאיש הזה, שמעז לקרוא לעצמו "יהודי מאמין" מפיץ.
אין לי ספק שיש לי חטאים לכפר עליהם, ואני מפחדת פחד מוות שמשהו שאני עושה לא נכון ימנע ממני להיות מאושרת. הכי בעולם הייתי רוצה למצוא איזה משהו שיסדר אותי, ושתוך ארבעים יום פתאום יהיה לי טוב, שהכל יסתדר ושהלב שלי יתמלא אהבה,
אבל מסתבר שהגלימה הזאת מיועדת לבנות ישראל כשרות וטהורות שלא דיברו עם גוי, או עם ערבי, חס ושלום, בכל ימי חייהן, לא כל שכן אלה שחצי ממשפחתן למדה באוניברסיטת ביר- זית. המשפחה שלי, אגב, היא אחת כזאת.
"בואי", אמרתי לה בעודי נושמת עמוק ומאפקת חשק עז לחבוט בראשו עם מאפרה. "אמרתי לך" היא נתנה בי מבט של מנצחת. ואז קמנו באמצע משפט, בתיאום מושלם, לעיניהם המשתאות של הנוכחים. וחלפנו על פני פרצופו המשתאה וזקנו הבלתי חפוף במבט מצמית.
"לאן אתן הולכות?, הוא שאל, כולו מופתע. "הביתה", אמרנו לו, "תודה רבה וחג שמח". זו הייתה קימה שלא הייתה מביישת כינוס דיוות. במקום בגלימה, התעטפנו באהבת אדם, ותנו לי להגיד לכם: הרגשנו מאד מבורכות.
התזכורת שקיבלנו הייתה חשובה מאין כמוה: פחד אמור להניע משהו בתוכנו, אבל אסור, אסור, אסור לתת לו לבחור את דרך הפעולה, בדיוק כמו שלא ניתן לאיום של מתחרה לגרום לנו לפעול בפזיזות בענייני עסקים. להיפך.
צריך לעצור, לבדוק מה בדיוק זה אומר, לברר על איזו חולשה ארגונית האירוע מצביע, לעשות תוכנית אסטרטגית, להתייעץ עם מומחים, לתת למערכות לחזור לאיזון ורק אז לפעול, מתוך מקום נקי. החטא הכי גדול שלנו הוא שאנחנו שוכחים שאלוהים מדבר אלינו רק באהבה, ושהפחד הוא כולו שלנו.
מצידי שלא תהיה לי פרנסה, שלא יהיו לי ילדים, שאהיה רווקה עד קץ הימים ושהחתול יאכל לי את האף כשאירקב בבית לבד. בבית הנקי, כאילו. כאלה אנחנו, הערבים. אולי אנחנו חסרי נשמה, אבל לעשות ספונג'ה אנחנו יודעים.