אין ספק שההצצות הנדירות ונטולות הפואנטה, אותן זכיתם לקבל לעולמי, היו מרעישות מאוד. וככה נודע לי שעיניים רעות עוקבות אחרי כל מילה ומשפט שאני מפריחה, בזחיחותי כי רבה, וזה עובר לשימוש ישיר של גורמים עויינים.

 

    (צילום: שרה איינפלד)
(צילום: שרה איינפלד)

 

עברתי מסע כתיבה מעניין ומוזר למדי. התחלתי בבלוג בשם חור בסדין בתפוז, בו כתבתי בציניות מבודחת ולעיתים ברגש מקרי. אנשים זיהו שם כעסים ועימותים פנימיים בלתי פתורים. אני לא רבה על זה. ולכן לאחרונה החלטתי לכתוב רק בנימוס ובעדינות. נימוס ועדינות יהיו הכותרת החדשה שלי, ויאפילו במלוא הדרם על הפרובוקטיביות הדורסנית שהיתה עד כה. אכן אכן.

אבל שכחתי שישנם אנשים שלעולם לא ימחלו על כך שנערה כמוני התפתלה בתוך קישורי המטפחת, גזרה את תכריכי הצניעות ופשוט התעופפה לה בג'ינסים תכולי ישבן אל עבר האופק.

מיהו אופק? מהו אופק? זו פרשייה בפני עצמה. אבל כרגע אני נמצאת במקום בו כל מילה שאומר תתן לצד השני חומר להתלות עליו. גם אם נניח, אכתוב את המילה "קורקבן" - מילה זו תקושר מיד לנושא חינוכם של ילדיי, השקוצים הקטנים, והעברתם לבית ספר דתי. אי לכך היום נדבר רק על דברים יפים ונעימים כל כך שאפילו הם, בני נעוות הבערות, לא ימצאו שום דרך לקשר זאת לבית ספר דתי תורני עם ערכים ברוח ישראל סבא או לעם ישראל שהנה הנה עלה עליו הכורת.

אז היה היתה פיה. ולצידה נמנמה קוסמת ומעליהן ריחפה נסיכה (אני לא אכניס גברים לסיפור, כי אז זה יזכיר לצד השני שהוא מעוניין בבית ספר עם כיתות נפרדות לבנים ולבנות).

 

הפיה פתחה כל בוקר את יומה בקריאת שמע, הקוסמת העדיפה למלמל פסוקים מכל נדרי והנסיכה היתה רצה רצה ועוזרת לזקנות לעבור את הכביש. ואז פנו שלשתן לבית התמחוי הקרוב ובדרך אף האכילו יונים בככר. לאחר תפילת מנחה הן הלכו לשיעור שמירת הלשון, מטעם "וועד הרבניות לענייני צדקנות ונגד מין אוראלי" ואז לסדנת קינוחים שעסקה בחלכאים וזבי חוטם.

ככה זה צריך להראות. סיפור מרגש, בנוי היטב, מלא יראת שמיים ומוסר השכל. אני צריכה ללמוד לתאר דמויות כוזבות בעלות מנעד רגשי של סלע בישימון.

 

כעס? עצב? אהבה? חלחלה? זעזוע? טינה? התרגשות? לא ולא. אלא אם כן הכל נשאר בין כתלי בית התמחוי, בקטע שבו אחד הנזקקים מקרב את הצלחת לפינת השולחן בידיו הרועדות מסמים ובטעות מציף את כל המקום בתמהיל סולת אפרפר, שבמרכזו, כמו לועגת לרש, עומדת הפוכה על קודקודה צלחת פלסטיק ירוקה מזוויעה וחסינת אש.

 

כל השאר ימשיך להיות תיאור נפלא של ילדים ברוכי כישרונות ואוהבי השם שבאים מלאי כוונות טובות היישר מזרועות המסיון, הלא הוא בית הספר החילוני המרושע, ומיד פונים ללמוד תורה ברגש ולסרוג גרביים ליולדות.

אז סליחה שהרגשתי, סליחה שכעסתי. איכה העזתי לומר שלהתחתן אחרי פגישה אחת עם בחור זה מעשה אשר לא ייעשה. חלילה לי מלבעוט בערכים המקודשים ולזלזל בשטריימל הסקסי הזה, להמיר אותו ככה בגופיה זולה מגולף אנד קו.

 

היה עלי לקחת בשקט את מטי, לנתר על קצות אצבעותי לעבר הדלת וללאוט "סליחה" בעברי את המפתן. ובכל פעם שעוולה איומה נעשית לי או לילדים שלי, אני צריכה ללחוש. אולי לכתוב בלוג שמורכב ממילה אחת חלושה: "אויש".

 

נראה לי איכשהו שהגעתי דווקא מאמא הגר, אמא מצריה גאה. עשרים וארבע וחצי שנים נמקתי בכלא הזוי, שונא פתיחות, חולה שליטה, בעל מערכת ערכים נבובה וים עמוק שבלע אל קרבו שיירים של אלפי אהבות נכחדות. אז גם לי מותר לצאת לרחובות עם דגלים ולהגיד שזה לא הגיע לי, ומה שקורה בבית המשפט לא מגיע לי גם עכשיו. גם לי יהיה אוהל ברוטשילד ואני אומר לכל התל אביבים המשוטטים די לכפייה הדתית! וגם לחלק מהכלבים שהולכים לטייל בשדרה עם אמא שלהם.

 

אני כבשה תמה, נערה חפה מאופל. עלמה נוגה לחלוטין. לכל המפקפקים: יש לי בבית כיסא נדנדה תכול ואני אפילו רוקמת גובלן בזמני הפנוי. יפה כזה עם סוסים וחרציות.

אבל מה שלא בסדר נשאר לא בסדר. ואם העלמה האביבית שבי הופכת לשד קטן, סימן ששדים גדולים יותר הביאוה הלום.

אז, באמת,

רב לכם

עזבוני או ערפוני

 

בואו, חפרו בור וסיקלו אותי כמו באיראן (לבעלי קשיי ביצוע: יש סרטון ביוטיוב שמתעד את זה בפרוטרוט).

בית משפט? למה? מה זה השטויות האלו? אין לי כח וזמן. אם לא הייתם חרדים הייתם יודעים שהארי פוטר האחרון כבר באקרנים, ואני חולה על מדע בדיוני. הייתם מבינים שיש ילדים שהולכים לבריכה ולים ולחוות סוסים וזה לוקח לאמא שלהם כל שניה פנויה מחייה.

 

בברכת "כי מלאכיו"

הרבנית מזוויעהל