"רק שלא ייקחו אותה, רק שלא ייקחו אותה", מלמלתי בזמן שהמעלית ירדה. למרות שנראתה קלה לנשיאה, המראה שמצאתי תוך טיול עם הכלבה היתה כבדת משקל. הייתי צריכה להחזיר את הכלבה ולנעול נעליים. עניין של עשר דקות, חישבתי, עד שאספיק לחזור אליה. אבל מה יהיה אם אלטע-זאכען בדיוק יעבור? רק אתמול פספסתי אדנית יפהפיה כי האלטעזכען זריז הקדים אותי. אני לא יכולה לאבד את המראה הזאת, לא הבוקר. אבל שנים של חיפושי מציאות ברחוב עשו את שלהם, ואספתי כמה טריקים, ובראשם טריק הזיקית שמוכר גם מחנויות הבגדים: מזהים בגד שמוצא חן, אבל היום זה לא היום - אז תולים אותו אחרון בקולב, בתקווה שיתחבא שם עד הביקור הבא. זאת היתה הטקטיקה עם המראה, שהיתה פעם חלק מארון. הפכתי אותה בנונשלנטיות ליד ערימת הג'אנק – אלטע-זאכען שיעבור לא ידע שזאת מראה.
>> את אסופית אנחנו כבר מכירים: הציצו בפינת קריאה יוונית
זה היה יום ראשון שפתח שבוע סוער של סיבובי פחים וכמה מציאות בלתי מבוטלות. מה אני עושה בין פחי האשפה? כולם קוראים לי אסופית ומצבורי הג'אנק הם הסצינה שלי. אתמול הוזמנו למסיבת בת מצווה שנחגגה במשפחה. בעלת השמחה ביקשה להיות נסיכה, וקיבלה את האורחים בשמלה ורודה, נעלי עקב קטנות ועל עיניה צללית כסופה וריסים צבועים.
לאורחים היא חילקה פרחים ורודים מפלסטיק עם שקדים מצופים סוכר, וטעמם החזיר אותי אחורה בזמן לבת מצווה שאני חגגתי בשנות התשעים. לפני שיצאנו לאולם, ביום שבת ההוא, אמי שמה לי מסקרה על הריסים, לראשונה בחיי. הריסים הצבועים, נזכרתי, היו גולת הכותרת אפילו יותר מטקס פירמידת השמפניה.
למי שעקב אחר הסיבוב הקודם שלי ברחוב, שנגמר בפינת קריאת מגזינים יוונית, יודע שמשום מצוקת מקום ברכב נאלצתי להשאיר בחולות שידת טואלט עם פוטנציאל ענק. טוקבק מספר 21 ביקש לדעת מהי הנקודה האסטרטגית אבל לאכזבתנו, מגיב יקר, היא כבר מזמן נלקחה. הבת מצווש גרמה לי להתגעגע לפעמים הראשונות שבהן התבשמתי, מרחתי לק וענדתי עגילים, להתרגשות ולגילוי העצמי תוך שעות של התגנדרות. אז מה אם פספסתי את שידת הטואלט ההיא – השבוע הרחוב יסדר לי פינת התגנדרות שאולי אפילו תצליח להחזיר אותי בזמן.
פינת ההתגנדרות שלי
זה התחיל במראה שהיתה במצב מצוין ונדרש רק לנקות מאבק ולהבריג החוצה את הצירים.
המראה קבעה את הטון הסגנוני. המסגרת החומה העמוקה שלה הזכירה את החמימות של צבעי האדמה והאש שהיו פופולאריים בשנות השבעים. מאוחר יותר, אספתי גם שולחן נמוך שלבש מסגרת חומה בקווים מעוגלים שאפיינו גם הם את שנות השבעים. הוא היה מצופה בפורמייקה בצבע דבש. ואם יש פורמייקה חיננית, זאת הפורמייקה הזאת.
>> גם חגית אמיר אוהבת את פחי האשפה
באחד הערבים מצאתי גם שרפרף עץ מרופד בבד אדום פרחוני שהתאים בפרופורציה לשולחן. נזקי הזמן ניכרו על גבי השולחן והשרפרף. לא משהו חריג ואפילו מחמיא. לאחר ניקיון יסודי, ומומלץ בשלב זה גם לשפשף עם נייר זכוכית, רעננתי אותם בלכה מגוונת בצבע אגוז בשכבה אחת כדי לא לכסות לגמרי את הקמטים.
השמש בחוץ להטה, כשהרגליים לקחו אותי לאזור הדמדומים של מציאות הרחוב. זה היה יום חלש בין הפחים, וייאוש רגעי הוביל לדכדוך. אין ברירה, ידעתי כשצעדתי אל החצרות האחוריות המוזנחות. המגרשים העזובים ושבילי החול שמובילים לכלום. אלה האזורים בשכונה שמה שנזרק בהם נידון לשנים ארוכות במדבר. ספר ישן שהצהיב והתייבש היה פתוח על אחד העמודים הראשונים כבר שנים, שקיות פלסטיק נמסו בייסורים ורהיטים התפרקו בדממה. אבל מהשאול של הג'אנק חזרתי מרוצה – מה שנראה כמו ארון אמבטיה מפלסטיק ופח קש שהשמש כרסמה חיכו לגאולה באומץ רב.
עוד רעיונות לשיפוצים וחידושים:
- 9 כללים לשיפוץ המטבח
- משפצים את המשרד - כיף לבוא לעבודה
- המדריך השלם לתכנון חדרי ילדים
- המדריך השלם לקניית מטבח
- מחדשים לקראת הקיץ
- נמאס מהבלגן? ארבעה כללי זהב לסידור יעיל
- כנסו כנסו: שדרוג מבואת הכניסה
- 10 טיפים לשדרוג האמבטיה
- גם לפינות האוכל מגיע להתחדש לפעמים
לפינת ההתגנדרות אזדקק למערכת אחסון פרפומריה, פסקתי כששטפתי את ארון האמבטיה. והרי אין פינת התגנדרות אמיתית ללא גוף תאורה כריזמטי שיכניס לאווירה, התבוננתי בפח. מנורה מפורקת שמצאתי בתחילת השבוע זרוקה בשקית על ערימת גזם עץ תצטרף לדיסקו.
בחנתי את הממצאים ואהיל הזכוכית והאלומיניום נראו פתאום מיותרים. נמרצת צעדתי לחבוש – חנות כלי עבודה בדומה לסניפי טמבור שיש בכל שכונה, וכשזה מגיע לעבודות חשמל אני מעדיפה לסמוך על המנוסים. רונן מחבוש התאים נורה וסידר כבל עם מפסק. אצל חבוש גם בחרתי סדרה של ספריי צבע בגוונים כתום, אדום, קרם וחום, שהיו דומיננטיים בשנות השבעים. ריססתי את הריבועים בארון האמבטיה לפי החשק, תיקונים אפשר לעשות בקלות כי הצבע מתייבש מהר.
מילאתי את היחידה בפרפומריה והנחתי את הפרחים הורודים מפלסטיק, שהתחילו את כל הסיפור, על הארונית כקינוח.
הפח בינתיים התמסר ללכה המגוונת.
לאחר ייבוש, הלבשתי אותו על גוף התאורה והתחיל בין השניים רומן נעורים. בקבוק בירה שעמד על השיש הציע עצמו כאגרטל: המליץ לכוון למים החמים בברז לריכוך התווית. כמה שפשופים עם סקוץ' והמדבקה מתקלפת – מומלץ לכל צנצנת זכוכית. הבקבוק התיידד עם גוף התאורה שצייר צלליות על הקיר.
אם הרחוב היה אישה, אז היה לו פטיש לנעליים, חשבתי השבוע כשמצאתי עשרה זוגות נעליים זרוקים בפחים. ועם כל הכבוד לסיכות, צמידים ובשמים, יש פריט אחד ששולט במלתחה - ואלו הן הנעליים. השיא היה כשמצאתי שקית מלאה בנעלי עקב שמורות שנקנו בחנויות מותגים. נכון, יהיו מי שירימו גבה כשזה מגיע לנעליים יד שנייה, אבל לי יש עכשיו זוג נעליים מבננה ריפבליק ושניים מניין ווסט, והם עלו לי חמישה מגבונים לחים.
שמחה ומדדה על שבעה סנטימטרים ידעתי שצריך למצוא לנעליים מדף מנוחה. ברוח החזרה בזמן, הרחוב הציע ספסל ילדים שחיכה עקום כמו כפות רגליים אחרי לילה סוער של סלסה בעקבים.
יש כמה יתרונות לרהיטים שנזרקים לרחוב – השמש חיממה את הברזל שהתיישר כמו חמאה, חזר ליציבות והזמין את הנעליים להסתדר בשורות.
כדי לתמרן בין ארונית הפרפומריה ובין מדף הנעליים גם אני זקוקה לתחנת מנוחה. כיסא אדום שנשלף משנות השבעים עמד ברחוב כמו חלום. כל שנשאר הוא לשפשף במרץ את סימני הזמן.
בתחנת המנוחה אזדקק ליצירת אמנות שתספק השראה ברגעים הדרמטיים של התאמת העגילים לנעליים. פוסטר שהפך לשטיח, כפי שמלמדות טביעות הנעליים שרמסו אותו, נמצא זרוק בחניון של קניון.
הנערה מהפוסטר התגלתה כמרדנית – גדולה מדי להיכנס למושב האחורי ורחבה מדי להיכנס דרך תא המטען. שמנו אותה על הגג וקשרנו בחבל. אבל אחרי 400 מטרים היה ברור שהעסק מדרדר. הרוח הנגדית העיפה אותה והיא ניסתה להשתחרר. גם כשהחזקנו אותה מתוך המכונית תוך נסיעה כדי להחזיר אותה למוטב זה לא עזר. הדרך היחידה לרסן את הסוררת הוא להכניס אותה בכוח לרכב, מה שאומר שהנערה מהפוסטר שדרכו עליה תאסוף גם כמה צלקות בדרך למעונה החדש. ייסורי ההתבגרות, ניחמתי. אחרי כמה ימים של ניקיון יסודי הנערה מהפוסטר התאוששה. בינתיים נמצאו ברחוב בגד ים בצבע בורדו במצב טוב (הכל יחסי) וכובע קש לבן שכנראה התעופף. עוד נמצאה יחידת מדפים בלתי מזוהה.
גם אותה צבעתי בספריי לפי החשק, הנחתי בצורה אופקית כבסיס לארון הבשמים ומיקמתי בה קערות שנמצאו ללא סדק לאחסון שרשראות.
רגע לפני שהפינה הושלמה נמצאה מסגרת ברזל בצבע זהב שהחליד.
הדבקתי שני פסי בד ותחרה לרוחב המסגרת, שיישמשו לתליית עגילים, כי אפילו לאסופית כמוני יש כמה תכשיטים מזהב שדורשים טיפול מיוחד. את פסי הבד מומלץ להדביק בדבק פלסטי. אבל עם כל ההוד וההדר השארתי את כתמי החלודה שהעניקו למתקן התכשיטים מראה עתיק.
קולב שנמצא ברגע האחרון ישמש לתליית בגד הים, הנערה מהפוסטר התיישרה סוף סוף על הקיר וכובע הקש הונח בכוננות. אם כך, פינת ההתגנדרות שלי מוכנה לשגר אותי חזרה בזמן; לפעם הראשונה שנעלתי נעלי עקב, לריח הבושם הראשון, ליום ההוא אצל מחורר האוזניים שהתקין לי לראשונה עגילים ואחר כך סיפרתי לכולם שזה בכלל לא כואב.
ישבתי על השרפרף הפרחוני והתגלגלתי לשנות השבעים. אבל הקמטים על הפוסטר, השפשופים ברגלי השרפרף, הפלסטיק שהתעוות בגלל חשיפה לא מוגנת לשמש - הם כולם עדיין היו שם, גם לפני ארבעים שנה. כנראה שלא אני ולא הרהיטים רוצים באמת למחוק את הזמן בשכבה של מייק אפ וצבע, אפילו לא אלו שנמצאו באזור הדמדומים. כי לפעמים כתמי חלודה, שריטות קטנות ודפים מצהיבים בספר הם כל הקסם.