ביקור בעיר האוהלים

המטבח בעיר האוהלים בתל אביב, בתמונה אי אפשר לראות שחם למות. צילום: אורי ניסים

אודה ואבוש מאוד: המעורבות שלי במציאות הישראלית התרופפה. פעם קראתי עיתון כל יום פלוס מהדורת חדשות מרכזית בערב. מדי פעם השתתפתי בהפגנה או בדיון חי. בשנים האחרונות אני בקושי מצליחה לקרוא רבע עיתון ומהדורת החדשות נופלת על חנן הגנן. בתנאים האלה, קורה שתופעות חשובות לא צולחות את הבועה שלי.
בגלל זה שמחתי על ההזדמנות להגיע לעיר האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב כדי לצלם כתבה לערוץ האוכל של Xnet, להתרשם מקרוב ממחאה הולכת ומתרחבת ועוד בזמן אמיתי.

בעצם, זו הפעם הראשונה שמחאת אוהלים כזו היא רלוונטית לחיים שלי. כבר היו כאן תנועות של מחוסרי דיור ומאהלים של נפגעי משכנתאות, אבל אז הייתי צעירה מדי. גם מחאת החד הוריות של ויקי קנפו וכיכר הלחם של ישראל טוויטו היו אירועים שיכולתי לתמוך בהם, אבל לא ממש להזדהות עם מאבקן של הקבוצות המוחלשות ביותר בישראל. הפעם זה אחרת.

מדי פעם אני מדברת עם חברים וחברות על זה שאנשים כמונו, משכילים, מקצועיים, לפעמים אפילו בכירים – לא מצליחים לעמוד בהוצאות. עם קצת עזרה מההורים וקצת חובות אנחנו חיים לא רע, רק מקווים שדינה מהבנק לא תתקשר פתאום (תמיד ממספר חסוי, הפתעה שכזאת). משתעשעים ברעיונות רדיקלים לעבור לחיות במקום שיוריד כמה אלפי שקלים מההוצאות. בינתיים אנחנו ממשיכים להשקיע הרבה מאמץ ולהיות בגרעון.

חיים ברחוב

בשעה שתיים במאהל בשדרות רוטשילד חם שקשה לתאר. ניסיתי להיות אלגנטית בחולצת תכלת מחוייטת, תוך דקות הפכתי למשתתפת בעל כורחי בתחרות החולצה הרטובה. החול של קרקע השדרה עושה פילינג לכפות הרגליים בתוך הסנדלים, ואיך הגיע לשם גם פרי פיקוס מעוך?

הקושי האמיתי הוא להיות חשוף. תושבי המאהל חיים, בעצם, ברחוב. פרטיות באוהל בחום הזה היא בלתי אפשרית. כל דבר שעושים, לנוח רגע, לדבר עם מישהו, לשתות ולאכול – הכל בחוץ. הכל גם קרוב כל כך לסביבה שאיננה חלק מהמאהל. נהגים עוברים וצופרים להזדהות או קוראים בוז, יושבי בתי הקפה של השדרה מגוונים פתאום את הברוסקטה בנוף אנושי. זה קצת כמו להשתתף בריאליטי אבל בלי סטיילינג בכלל. במאהל יש גם מוכי גורל מהסוג שבדרך כלל אני לא מתרועעת איתו. כאן כולם חולקים אותו מרחב צפוף ומיוזע. לקראת הביקור חשבתי לעצמי שכמעט מקרי שאני לא שם; עכשיו אני יודעת שלא הייתי מחזיקה מעמד.

וזה גורם לי להעריך את מי שנשאר למרות שכנראה יש לו ברירה. מתפעלת גם מהדיונים ברחבונת שליד המטבח: האם להסתפק בנושא הדיור? איך להגיב לביקורים של אנשים פוליטיים? לאן לקחת את התנופה המפתיעה הזאת?

בשולי הרחבה עומד ריאד עלי בהבעה ספקנית. הוא מכין כתבה ליומן של ערוץ 1 ולהערכתו המאבק לא יתרומם. לא מספיק מגובש, הוא קובע. אני לא מזהה כאן מנהיגות. גם אנחנו העיתונאים צריכים להקים מאהל, אני אומרת לו, התקשורת מתקדמת לעולם הננו: ננו משכורות. המאבק הזה הוא במידה רבה גם שלי.

רק חוצים את הכביש מהשדרה לשולי הרחוב והכל משתנה. הפיצריה מדליקה, האנשים לבושים בסגנון תל אביבי מגניב והטמפרטורה, איך זה יכול להיות אבל עובדה, נמוכה בחמש מעלות לפחות. אבל זה לא באמת עולם אחר, כפי שמבטא הבחור שעומד לידי ברמזור: "הלוואי שזה יצליח", הוא אומר לבת זוגו, "הלוואי שכל הארץ תתמלא אוהלים".

תשע וחצי בערב, הילדים כבר עומדים להירדם בחדר ממוזג עם טפט בדוגמת ציפורים. אני חושבת על המשפחות במאהל. הספקנות של עלי משכנעת, ההיסטוריה מספקת הוכחה ניצחת והמסקנה בלתי נמנעת: זה ייגמר בכלום. או שאולי הפעם לא.

הגבתם לפוסט? מוזמנים לחזור לבדוק אם כתבתי בחזרה.