זו דירת זוּלה, אומרת לנו המתווכת בגאווה. "עכשיו כולם באים מחו"ל, קונים, משפצים, עושים דברים מהממים, אני אומרת לך. מ-ה-מ-מ-י-ם. למה להם לבוא לכאן כל הדרך מאנגליה? ומצרפת באים! מפריז! ככה, ליד הים, להזדקן, זה טוב. אתם צעירים, זה הכי כיף. לא הכי כיף?".

 

בעל הבית פותח את הדלת: שני חדרים, מטבח קטנטן ומתחת לגרם המדרגות שוכנת גם אסלה קטנה. "ואיפה המקלחת?" אני שואלת. "כאן", הוא מצביע בדיוק מעל האסלה. באמת זוּלה. בעיקר למי שאוהב לקרוא עיתונים חסינים-למים בשעת רחצת הבוקר. מבט לתקרה מלמד שיש עוד בעיונת קטנטנה - מצע האסבסט הדק שחוצץ בינינו לבין השמש. ומה עלות הפחון, תשאלו? 3600 ש"ח לחודש. "בוא נעבור לגור באוהל בשדרות רוטשילד", אני מפצירה בשותף שלי, "נחיה ברחוב, יצטרפו עוד כמה חברים, בסוף נגיע ל-30 אלף איש שיסרבו לשלם שכר דירה ואז תתחולל המהפכה הגדולה! אולי, על הדרך, גם יורידו את מחירי הלימודים ויסללו שבילי אופניים או משהו".

 

יום למחרת אנחנו מוצאים דירה, והמהפכה, ככל המהפכות הגדולות, נגנזת. אין זמן למהפכות כשצריך לממן שכר דירה בתל אביב.

 

דפני ליף, 25, סטודנטית ועורכת וידאו אמיצה, רוצה לגרום למהפכה הזו להתרחש. בימים אלה היא נאלצת להתפנות מהדירה שלה בתל אביב בהתראה קצרה מצד הבעלים, שמכרו את הבניין לקבוצת רכישה. במקום לחפש עוד דירה יקרה-מדי-רחוקה-מדי-מתמוטטת-למדי, היא עושה מעשה: "בערב, אחרי עשר שעות עבודה", הודיעה בעמוד הפייסבוק שלה בשבוע שעבר, "אגיע לכיכר הבימה עם אוהל שבדרך כלל נחשף לנופים שונים מתל אביב - ארכיב אותו ואחנוך את ביתי החדש. יכול להיות שזה יהיה לילה מאוד בודד, אבל אם מספיק מאיתנו יהיו שם יהיה הרבה יותר קשה להתעלם, בכל זאת, זו העיר שלנו".

 

אין לנו מקום אחר

 

"בערב, אחרי עשר שעות עבודה, אגיע לכיכר הבימה עם אוהל - ארכיב אותו ואחנוך את ביתי החדש".

מ"העיר שלנו" באותו עמוד פייסבוק, הבשורה נודדת במהרה במעלה ההר אל עיר הקודש. "אין לנו דרישה ספציפית מלבד פיתרונות דיור לצעירים שצריכים לעבוד קשה וללמוד תוך כדי, וגם למצוא את הדרך לחיות", מבהירה עדי אבירם, סטודנטית ירושלמית ומארגנת השלוחה המקומית להקמת אוהלים בכיכר. "מכירות את ההרגשה שאין לכן עתיד פה?", מוסיף משתתף אחר בעמוד הפייסבוק שלו. "בחמישי נתאסף שותפים לזעם ולייאוש, להפגנת מחאה וסולידריות על שהעיר שלנו - והמדינה שלנו - שנכבשה ומונהגת בידי עשירים מנותקים".

 

הניסיון יתחיל ביום חמישי הקרוב: המשתתפים יגיעו אל הכיכר עם אוהלים, כלי נגינה ופיג'מות, וינסו למשוך אליהם חברים נוספים. יש שינסו לבלות שם את הלילה - אם לא יפונו - ואולי גם את המשך השבוע. לכמה מהם ממילא אין ממש לאן לחזור.

 

דרושה מהפכה 

 

"אין לי פה עתיד. לעולם לא אוכל לקנות פה דירה, עוד מעט גם לא אוכל לשכור אחת. מה יהיה כשארצה להקים משפחה?"

מתכנסים למפגש תכנון: הקבוצה התל אביבית מהסלון המתפנה-בקרוב של ליף, והקבוצה הירושלמית בקשר ישיר בסקייפ, דרך המחשב. התל אביביים מזיעים בין ארבעה קירות, הירושלמים יושבים עם כוסות בירה ביד על רקע אבן ירושלמית קלישאתית ("רצינו להדגיש שאנחנו ייושבים בחוץ כי אין לנו סלון בבית", הם צועקים למצלמת הרשת). אין קשר מיידי בין האנשים בחדר. הגילים שונים, המעמדות הכלכליים רחוקים - החיבור היחידי הוא הפחד הקטן שמתחיל לחלחל לכיסו של כמעט כל צעיר - מגיל הצבא ועד שנות ה-40 לחייו: אוטוטו לא יהיה לנו מאיפה לשלם על הבתים בהם אנחנו ישנים.

 

"אני מרגיש שאין לי פה עתיד", אומר אחד מיושבי הסלון. "לעולם לא אוכל לקנות פה דירה, עוד מעט גם לא אוכל לשכור אחת. מה יהיה כשארצה להקים משפחה?" "תוך שלוש שנים השכירות שלי עלתה ביותר מ-1000 שקל", מספרת אחרת. "יש לי עבודה טובה, אני יכולה לעמוד בזה. אבל די, לא רוצה. נולדתי בעיר הזו, גדלתי כאן, אני רוצה להישאר כאן. למה שאבזבז את כל המשכורת שלי על הדירה, או גרוע מזה, שאיאלץ לעבור למקום אחר?". 

 

ההשוואות למדינות אחרות, זוהרות יותר בגוונים הסוציאליים, בלתי נמנעות. "יש לי דרכון גרמני", מעיר מישהו. "אני יכול לעבור לשם ולחיות נהדר. אבל לא ברור לי למה המדינה שלי מנסה לדחוק אותי החוצה". יושבי הסלון נלהבים. אולי עכשיו, סוף סוף, זה יקרה. "הפעם האחרונה שאנשים פה באמת יצאו לכיכרות זה היה כילדי נרות, אחרי רצח רבין. היום אנחנו לא עושים כלום. אדישים. אז, בתוך הסולידריות שנוצרה שם היתה אכפתיות. ישבנו שם והיה אכפת לי ממך, כבן אדם. היינו יחד במשהו. צריך ליצור את הסולידריות הזו". 

 

חולמים בספרדית

 

כשעשרות אלפי הצעירים הספרדים יצאו לרחובות במאי האחרון והתגוררו באוהלים במשך יותר מחודש, הם לא עשו את זה כי היו עניים ורעבים. הם עשו זאת משום שלמרות שבאו ממשפחות טובות, למדו באוניברסיטה וקיבלו דמי כיס מההורים, היה להם ברור שעם אחוז האבטלה ההולך וגדל, עתידם לוטה בערפל. אז הם יצאו אל הכיכר, הקימו אוהלים, פרסו שקי שינה והזמינו מומחים לכלכלה וחברה לערוך עימם דיונים על המצב.

 

לא לכולם ברור על מה נאבקים בכלל: האם זה הדיור, או אולי גם העבודה, הרווחה, המצב המדיני. אבל כולם מרגישים, יחד, שהגיע הזמן: משהו צריך להשתנות

כשלא התעסקו בלמידה עצמאית הם הקימו מטבח שיתופי כדי להכין לכולם אוכל, ובנו סיפריה ומתחמי תעסוקה לילדים הקטנים יותר, שליוו את ההורים שלהם. את מי שהגיע לשם כדי לעשות מסיבת רחוב הם גירשו בטענה שכאן זה לא מסיבה, פה זה מלחמה. קבלת ההחלטות הקולקטיבית נוהלה באמצעות מעגלי שיחה גדולים בהם תיקשרו בתנועות ידיים במקום בצעקות, דוגמה חריפה למה שניסו לקדם - "דמוקרטיה אמיתית", במילותיהם, ישירה, בינאישית.

 

בסלון הקטן של ליף, כמה אלפי קילומטרים משם וכמה מהפכות פחות, הדעות בנוגע להצלחת המאבק חלוקות. לאיש לא ברור מה משמעותה הפיזית של כמות האנשים שהכריזו "אטנדינג" בפייסבוק, ואם המהפכה לא תידום בסופו של דבר בדמות עשרה אוהלים בודדים בכיכר. לא לכולם ברור על מה נאבקים בכלל - האם זה רק הדיור, או אולי גם העבודה, שירותי הרווחה, המצב המדיני. אבל כולם מרגישים, יחד, שהגיע הזמן: משהו צריך להשתנות.

 

"לי אין לאן ללכת", אומרת ליף. "אני הולכת לחזור מהעבודה שלי כל יום לאוהל שלי בכיכר. ברור שהמאבק הזה מתחבר למיליון דברים אחרים. זה לא רק שכר דירה. כל דבר שקשור פה בתשתיות הכי בסיסיות, זורקים אותו לפח. גג מעל הראש, שירותי בריאות, אבל צריך להתחיל מאיפשהו".

 

רוצים גם? פוארטה דל-סול במדריד, ספרד. היכן שזורחת השמש

 

רוצים גם? פוארטה דל-סול במדריד, ספרד. היכן שזורחת השמש

 

ב' זה אוהל: חמישי, 14.7 ב-19:30 בכיכר הבימה בתל אביב ובכיכר ציון בירושלים, במקביל.

אשרו הגעה: תל אביב - ירושלים