איסור יציאה

בארץ יפה בין הרים וגבעות / 

בעיר די גדולה עם כבישים ורחובות /

יושב לו חייל שאפתן עד בלי די /

תוהה עם עצמו: "אלוהיי, עד מתי?".

ועכשיו, חאלאס, הגיע הזמן להפסיק ולזמר בחרוזים.

מי שזוכר שסיפרתי כיצד חבר ביקש שאסייע לו באותה סוגייה כמו שלי – שירים את ידו! או, כאילו, שילחץ על הלינק. מי שלא זוכר, או סתם עצלן כדי להקליק, רק נזכיר שחבר טוב ביקש ממני שנלך לפאב וננסה למצוא לעצמנו חברה. או, לפחות, לנסות להשיג איזה מספר טלפון. וכן, הוא ביקש ממני. עד עכשיו אני שובר את הראש ולא ממש מבין למה.

אז כן, קיבלתי, בלי לדעת מאיפה תפקיד של מורה דרך, וכל זה כשאני עוד סתם תלמיד בחיתוליי. בהחלט לא ראיתי את זה מגיע, לא ציפיתי שזה יגיע, אבל כן, זה בהחלט קרה. וכשחבר טוב פונה אליך בשעת צרה, מה חינכו אותנו בצבא לעשות? בהחלט מה שאתם חושבים, לעזור עד כמה שניתן.

אז פיניתי מקום בסופ"ש כששבתי הביתה, דיברתי עם חצי עולם כדי שיגיע, חשבתי על המקום הכי נורמלי בו החבר ירגיש מספיק בנוח כדי לעשות משהו בנידון ו... המזל הנאחס בא להרביץ הופעה.

קיבלנו הודעה לחזור מקוצרת (לחזור לבסיס במוצ"ש זה לא תענוג גדול, לכל מי שתהה) וכל התוכניות לסופ"ש השתנו. חלק הרגישו עייפים מדי מכדי לזוז ולא יכלו לצאת מהמיטה ולחלקם, כואב ככל שיהיה, ישנה חברה משוגעת שדורשת עוד ערב אחד בחברתה והם, כמובן, מתקשים לסרב.

בסופו של דבר, החבר וויתר על הרעיון, אך החלטתי לנסות ולהוציא אותו מהשביזות - ותוך כדי גם לעודד את עצמי - למרות הכל. הוא קפץ אלי הבייתה, ישב על הפוף שנמצא אצלי בפינת החדר (למי מביניכם שיש קרוב משפחה/חבר/מכר חייל – תמליצו לו על קניית פוף, אחד הדברים היותר נוחים להתכרבל בהם אחרי 21 מייגע) וסיפר על החיים. לאחר זמן קצר של השלמת פערים, יצאנו לקרוע את העיר. טוב, בערך. בלי הקטע המגניב של לקרוע. וגם בלי הרצון לעשות משהו.

אוקיי, אז לא קרענו את העיר. אפילו לא היינו קרובים. בסוף הלכנו וישבנו בפיצרייה קרובה ליד הבית והתחלנו לדבר. ומאותו הרגע הפכתי להיות פסיכולוג לכל דבר.

הוא שפך את ליבו בפני על צרותיו: על איך אינו מצליח למצוא מישהי במסגרת היציאות שלו, איך הוא גם חסר ביטחון ומתבייש לפעמים לגשת ולעשות את הצעד הראשון וכשזה קורה אז הוא לא בטוח איך הוא אמור להגיב.

מלבד היותו חבר קרוב, נראה לי שסיבה נוספת לתשומת הלב המטורפת שהייתה לי באותה השיחה נבעה מהזדהות עמוקה. הרגיש לי שונה לשמוע את מה שלרוב אני משתף כאן מהצד השני, ושמחתי שיש לי, אולי, הזדמנות לעזור למישהו אחר, אם עד עתה לא נפלה בידי היכולת לעזור לעצמי.

סיימנו את השיחה, הפיצה הייתה משביעה לגמרי (זיתים זו אחת התוספות המעולות!) ורק אז גילינו כמה שאנחנו עייפים. נראה לי שהוא הלך עם שביב של תקווה וחיוך גדול יותר משהגיע. וזה כבר מעודד כשלעצמו, תודו.

אז עוד סופ"ש נגמר לו, והחזרה לצבא קרובה מתמיד. הלכה עוד הזדמנות. הקיטבג כבר מלא ואני עם חצי רגל על המיטה. השיניים מצוחצחות וכך גם הנעליים. אולי בסופ"ש הבא. אולי.

האמת? אני מתוסכל קלות ומאוכזב. בכל זאת, עוד הזמנות, ובכל זאת אין לי שום מספר טלפון או מישהי לשלוח לה סמס "ערה?". לא שהייתי שולח, כאילו, אבל אתם מבינים את הנקודה. 

אח, החיים נראים יפים בלי שום טיפה של חומץ /

כי נראה שעם הזמן נאגר לו גם קצת אומץ /

ועכשיו, קוראים נאמנים,  אלך לנמנם /

זאת בכדי לחלום על האחת שתקרא לי "100מם!!!!!!!!!!!!!!!11111" /

ועד אז אשאר חייל אמיץ גיבור עטוף מדים /

מחוייך וקצת ביישן, אך בעיקר מזמר בחרוזים.

• ד', כפי שאולי ניחשתם, הוא אינו שמו המלא של החייל הקרבי שלנו, ושמו המלא שמור במערכת מטעמי בטחון שדה. וגם, כאילו, הבחור כותב בחרוזים. בואו נסכים כולנו שעדיף ככה