עירית סיימה את השיחה בנשיפה קולנית והשליכה את הנייד על השולחן במטבח שלי. "למה היא עושה לי את זה?" שאלה בכאב. "למה היא גורמת לי שוב להתמודד עם המצפון הזה בלב? אין לי כבר מקום שם".

 

אני לא צריכה לחונן את הצג במבט כדי להבין על מי היא מדברת. יש רק אדם אחד בעולם שיכול להוציא ממנה תגובה שכזאת עם ורידים העומדים לפקוע במצח - הבת שלה.

 

תודו שזה מוזר, כי בפעם האחרונה שבדקתי במילון ההורות הבלתי רשמי, ילד או ילדה הם הדבר שתמיד תמיד נאהב והם גם הדבר שהכי אמור לגרום לנו לאושר. גם אם כולם מסביב לא נותנים לנו אישור, הם תמיד יפתחו לנו את הדלת ויחבקו אותנו באהבה אין קץ. מתי הוא היום שהילדון שלך הופך פתאום ממקור האושר הנצחי, לפרטנר לוויכוחים?

 

למה במקום כל מה שכתוב במילון ההגיוני שלנו, אנחנו מגלות כי לפעמים הילד או הילדה שלנו הם אלה שגורמים לנו לתחושה של אומללות ואחראים לעוגמות הנפש הגדולות ביותר שהן מנת חלקנו?

 

צפיתי בחרדה בפניה של עירית בשעה שניהלה שיחה עם המתבגרת הפרטית שלה. פניה נמלאו בתוך שנייה בקוקטייל הרסני, שהיו בו שילוב של אשמה ופחד. "מה אני עושה עם הבת שלי?" היא ספק מיואשת, ספק שואלת. "היא בסך הכל ילדונת. עדיין לא 14 וכבר באה ומודיעה לי שהיא מצטרפת לנסיעה לגליל או לגולן עם חברות. הן נוסעות לחגוג את סיום שנת הלימודים בצימר בצפון, בלי פיקוח מבוגרים ובלי שאדע מה עובר עליה בימים ובלילות והיא כמובן גם הודיעה שעלינו להשתתף בהוצאות הגרנדיוזיות של הבילוי המפנק שהן מתכוננות לערוך".

 

"ברור שאת סירבת לה", אני מסתכלת על פניה שהתכרכמו.

"מאז התשובה השלילית של בעלי ושלי, אני עוברת סרטים", נאנחה עירית, וריד פקע במצחה. "את מבינה שההורים של החברות שלה כן מרשים להן, כך לפחות לדבריה, ורק אנחנו יוצאים ההורים 'הרשעים', שמונעים מהבת שלנו את הטיול הזה. אני מייסרת את עצמי. מצד אחד, לא יכולה להרשות לה הפקרות שכזו בגיל שכזה ומצד שני, הורסת אותי המחשבה שאולי עצם הסירוב שלנו יגרום לה לעשות דברים מסוכנים יותר".

 

הנה הלחץ התחיל להשפיע. אני חושבת ונזכרת בדיון שנערך כאן, דיון דומה למדי, דיון של הורים למתבגרים. איפה הימים האלה בהם הדיון היה מסתכם בשאלה האם להרשות לילד לרכוב עוד חצי שעה בחוץ על האופניים או שעליו כבר להתכונן לשינה? אני נזכרת בגעגועים.

 

אבל רגע, מה ההבדל? למה אנחנו חושבים שהסמכות שלנו אז שונה מהסמכות שלנו היום? ובתזמון מושלם, הפרטנר נכנס הביתה עם ספר ביד - "הורות ללא רגשות אשם". רגע לפני שהוספתי אותו לערימת ספרי התיאוריה "איך לגדל ילדים" שעומדת אצלי בקרן זווית, קלטתי את שם הכותב - פרופ' עמוס רולידר.

 

וכאן המקום לספר לכם, שאחרי הלידה האחרונה של נועם, התקשרתי כדי להתייעץ איתו. לא ידעתי האם כדאי לאפשר לאושרי בן השנתיים לבוא לבקר אותי ואת התינוק החדש בבית החולים או שעדיף לחכות עד שאגיע הביתה (כן, גם בלידה ה-11 זקוקים ליעוץ). עירית תפסה אותו בשתי ידיה והחלה לעלעל בו, שוקעת בקריאה. הצצתי מאחורי גבה וראיתי את הפורמט הנעים והקל לעין.

 

"תגידי, רולידר האזין לשיחה שלנו או מה?" המהמה עירית וקראה משהו.

"זה רק אומר שהשיחה הזאת מתקיימת באלפי בתים", הערתי.

 

"תקשיבי!" היא קראה, מצטטת לי: "פעמים רבות מנסים הורים לדרוש מילדיהם לעמוד בכללים המקובלים עליהם ובתגובה מוטחות בפניהם האשמות בנוסח: "רק אתם כאלה רעים", "נמאס לי מכם" וכמובן, הקביעה המוחצת: "אבל לכולם מרשים".

 

"יופי יופי, אולי הבת שלי קראה את זה... ותראי מה הוא כותב פה: "כדי להתמודד עם מצב קשה זה, ברצוני להציע להורי הילדים להתאחד ולהקים פורומים של 'הורים למען הורים'. הפורומים יאפשרו לנו ההורים, להפעיל את סמכותנו ההורית ממקום של ידע, מעורבות ונוכחות בחיי ילדינו, תוך שיתוף פעולה עם הורים אחרים. ההורים יוכלו לקבוע מדיניות חינוכית אחידה וברורה, לתאם עמדות ולעמוד יחד מול הילדים – למענם!"

 

עירית תפסה שוב בנייד וחייגה באופן החלטי. "תשמעי, מי אמר שרק אנחנו 'רשעים?' מתברר שלא כל ההורים 'צדיקים' כאלה גדולים שמשגרים את הבת בשמחה ובששון, תרומה לצימר בצפון".

 

כי ככה זה. רוב ההורים הישראלים, כך אומר לי פרופ' רולידר, אוהבים את ילדיהם עד כלות הנשמה ולכן הם דואגים להם ומרעיפים עליהם הכל. לעיתים, בגלל נוכחות דלה, מתעוררים בהם רגשות אשם כבדים, המתורגמים לניסיון בלתי נלאה לפצות ולשרת את הילדים וזו לא דרך החינוך הנכונה.

 

ברגישות, במיומנות ובמקצועיות, הוא מנחה אותנו צעד אחר צעד כיצד ליטול לעצמנו את הסמכות ההורית הטבעית ולפעול לטובת הילדים והעיקר, ללא רגשות אשם.

את המצפון ורגשות האשם תשאירו לזמן בו אתם בולסים שוקולד בכמויות. שם זה מתאים.