הדפסה
לכתבה באתר
מכירים את זה שאתם מרגישים חצויים בין שני עולמות?
כמו שנפגשים עם שתי קבוצות של חברים ומנסים לבלות עם כל אחד בלי לדכא אף אחד. כמו באירוע משפחתי גדול שמנסים לבלות עם הבן-דוד אותו לא ראית שנים ועם הדודה הרחוקה שלא ראתה אותך מהגן חובה ועם הסבתא שפשוט מתגעגעת ורוצה שתאכל ותגדל. אז כן, כצפוי, נער מתוסבך שכמותי חייב להרגיש ככה, וזה הרבה יותר קשה משחשבתי.
.
אחדים היו קוראים לזה חנון, אחרים היו קוראים לזה "מיוחד" – אבל גם עכשיו, גם אחרי שנה וחצי בצבא, גם כשעברתי את הגיל בו ניתן לקנות בירה וסיגריות (תודה לאל שאני לא מעשן, חיסכון גדול למשכורת כל כך קטנה), אני עדיין משחק במשחקי וידאו. והמון. בפלייסטיישן, אקס בוקס – רק תגידו.
מילא אני, אבל אני גם נפגש עם חברים כשיוצא ומשחקים ביחד. התמכרות משותפת ובלתי נשלטת. חוויית ילדות שלא ניתן להעלים.
מילא זה היה נעצר פה. באמת שלא אכפת. אבל זהו, שכשאני חושב על זה – יש יותר מדי דברים שלרוב הייתם מצפים ממני להיפטר מהם לפני שנים אבל לא. רק אני נאחז בהם כל כך חזק ומסרב להיפרד מהם.
אבל הרי זה החלק הכייפי. מי לא היה רוצה להישאר ילד לעולמי עד? אני הייתי רוצה, אבל הניגוד המוחלט הזה קורע אותי מבפנים. הצבא מבגר. לא, לא מפגר. כלומר, כן, הוא גם מפגר וגורם לאנשים להיות מתוסבכים עם עצמם וכל זה. הרי כבר הזכרתי שהצבא מערכת משוגעת, לא?
אבל התכוונתי להגיד מבגר, מהשורש בגרות. הוא הופך ילדים קטנים ותמימים בני 18 למכונות מלחמה, לאחים ששומרים על חבריהם כעל יהלומים יקרים מפז ולהיות אבות ואימהות של כל כך הרבה ילדים שזקוקה להדרכה והנהגה. הצבא גורם להרבה יותר מדי ילדים לקבל תפקיד כל כך חשוב בגיל כל כך צעיר. כן, זה טוב בהמון תחומים, אבל לא תמיד.
הצבא הזה, המערכת הזאת, הדבר הזה שמשנה אנשים ב-180 מעלות, קורע אותי מבפנים בין הרצון להינות מהחיים כמו שרק ילדים יודעים ובין הרצון לגרום להורים להתגאות ולהיות מעין מבוגר אחראי שכזה. הוא גם זה שגורם לי לרצות לעצור הכל ולהעריך את הדברים הקטנים.
לנסות לנצל כל רגע והזדמנות בחיים ובמיוחד עכשיו, כשעוד פחות מחצי שנה אני חוגג את יום הולדתי ה-20.
רוצים עד מד'?
ולא, ב"להעריך את הדברים הקטנים" אני לא מדבר על הזריחה או על פריחת האביב (למרות שגם זה מגניב ומקסים למדי, כשחושבים על זה). אני מדבר על הדברים שטרם הספקתי לעשות בתור ילד או בדברים הנורמליים שמרבית החבר'ה בגילי הספיקו לעשות ואני לא כי הייתי עסוק בדאגה ליותר מדי אנשים בזכות הגנים הפולניים שקיבלתי.
דברים כמו הנשיקה הראשונה שקשה לשכוח, הפעם הראשונה שאומרים "אני אוהב אותך" ומתכוונים לזה, הפעם הראשונה שלא ישנים מרוב מחשבות עליה, הפעם הראשונה שלא ישנים בנסיון לגרום לה לחייך כאילו לא חייכה מעולם. אני יכול לתת עשרות דוגמאות. כל כך הרבה חוויות בחיים הפסדתי כי הייתי עסוק בלעשות דברים ילדותיים מדי או להיות המבוגר האחראי מדי במקום פשוט להנות מהרגע.
אני חייל, אני כמעט בן 20, אני נותן מעצמי כל מה שאפשר כדי להסב לאחרים אושר ונחת, ואת המגיע לי, את האהבה הבודדה הזאת, אני לא זוכה לקבל בגלל כל כך הרבה דברים שהצבא שינה אצלי או גרם לי. אז כן, שאלה קטנה לי אליכם: לעצום עיניים ולקוות שהכל יעלם - זה לא מקבל אותו אפקט כמו בגיל ארבע, נכון?
