התחלתי את השבוע בקפיצה לסידני ליומיים וחצי של שכרון חושים.
אני לא צריך תרוצים מיוחדים בשביל לעלות על טיסה לביקור נוסף בעיר החטאים, אבל הפעם נסעתי בשביל לצפות בגוף ראשון באינסטלציות תאורה והקרנות ענק על בניינים ובינהם בית האופרה של סידני.
נתחיל בשורה התחתונה – סוף כל הדרכים.
אם לא יצא לכם לראות בעצמכם, שווה לעשות חיפוש קצר ביו-טיוב ולהכיר קצת יותר מקרוב את הנושא. הקרנות דיגיטליות על בניינים זה בהחלט טרנד שתופס תאוצה בכל העולם.
אז אחת לשנה סידני גועשת צבע וצורה לכבוד פסטיבל vivid. גורדי השחקים לובשים טקסטורות בגוונים לאין סוף ופסלי תאורה (רובם אינטראקטיבים) ממלאים חללים ציבורים ברחבי העיר. גולת הכותרת כמובן היא בית האופרה של סידני והשנה הגדילו לעשות והוסיפו את 'מחול האש' - להבות אש מרקדות לצלילי מוזיקה.
בכל שנה מוזמן אמן אחר ליצור תוכן להקרנה על אחד מהבניינים הידועים ביותר בעולם ובכל שנה הם מצליחים להתעלות על עצמם. השנה נבחר הצוות צרפתי Superbein שמאוד התפרסמו בזכות פרויקט אדידס שלהם.
חזרתי למלבורן הקפואה עייף אך מרוצה רק בכדי לארוז שוב ולצאת לסוף שבוע ארוך בכפר. קשה קשה. ג'ואן וראסל גרים בישוב קטנטן בשם ינדואיט (8-10 בתים) במרחק שעתיים נסיעה מהעיר, בבית עץ ולבנים שבו כמעט הכל הוא פרי עמל ידיהם.
במרחק 5 דקות ברגל אבל מוסתרת לחלוטין ממוקמת ביקתת האורחים בה אננחו מתארחים אחת לכמה חודשים. בקתת לבני הבוץ כמו הבית, טובלים בחורש אקליפטוסים כאשר בינות העצים פזורים פסלי ברזל חלודים בעבודת ידו של ראסל. דממת עולם שמופרת רק עם משב הרוח או איזה קנגרו שקפץ (תרתי משמע) לביקור.
מי גשמים בברז, אח בוערת, מקרר שעובד על גז וקולטי שמש לחשמל. הכל כל כך פשוט אבל כל כך נוח, עירבוב של היום ופעם.