"אני מחפשת מקום שבו אפשר לפרסם משהו שמחמם את הלב", היא כתבה לי, והמשפט הזה עשה לי עצוב בלב. כל כך הרבה מקומות יש שבהם אפשר לפרסם עוולות, כעסים, נגד, רע ועצוב.

וכל כך מעט מקום נשאר עבור הטוב. כל כך מעט מקומות יש שבהם אפשר להגיד מילה טובה, להגיד תודה. ואולי נחליט שככה נתחיל את היום הזה.

עם ההחלטה שהיום נמצא מישהו להודות לו.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש לפחות מישהו אחד כזה, אולי אפילו יותר. מישהו שמגיעה לו תודה קטנה על מילה שנאמרה ברגע נכון,  בדיוק כשהזדקקת לה, או מישהו שמגיעה לו תודה ענקית מכל הלב על משהו גדול.

תודה שלא אמרנו. כי שכחנו, כי מיהרנו, כי לא היה לנו נעים, ואז עבר זמן והיה לנו עוד יותר לא נעים.

אז היום נגיד. זה יעשה לו את היום.

או לה.

תודה.

"שמי נועה, אני אמא לשתי בנות קטנות. בחודשיים האחרונים נאלצתי פעמיים לאשפז את בתי התינוקת במחלקת ילדים א’ בבית החולים קפלן. אשפוז של תינוק בבית חולים אינו חוויה נעימה, אך בשתי הפעמים יצאתי בהתרוממות רוח, כי דווקא בבית החולים, פגשתי את ארץ ישראל הטובה. זה התחיל במיון. רופאים, אחיות וסטאז’רים, כולם נעימים, סבלניים למצוקתי כאמא ושמחים לעזור.

במחלקה הופתעתי לגלות אחיות ורופאים שחרף הלחץ והעומס הרב שהם מצויים בו, נותנים יחס נפלא, אכפתיים, סבלניים, מנדבים מידע ברוחב לב, נותנים תחושה שהם פועלים מתוך אהבה. המשמרות התחלפו, אחיות ורופאים באו והלכו, והגישה האנושית הנהדרת אפיינה את כולם.

הדובדבן שבקצפת היו המתנדבים הרבים בהם נתקלתי: פעילי "עזר מציון" שחילקו ארוחות חמות ועוגות להורי הילדים המאושפזים, קבוצות תמידים ומורים מבתי ספר חילוניים ומאולפנות, חניכי תנועות נוער, כולם באו לאחל רפואה שלמה. הייתה גם מתנדבת יחידה המגיעה לבדה פעם בשבוע ומחליפה הורים מותשים בשמירה על הילד המאושפז כדי שיוכלו להתפנות לרגע: להתקלח, ללכת לשתות כוס קפה, סתם לנשום רגע.

כיף לגלות את כל הטוב הזה שיש בבני אדם. מרגש לגלות זאת דווקא בבית חולים ציבורי.

אני מבקשת להודות בכל ליבי לאנשים המקסימים בהם נתקלתי.

ארץ ישראל הטובה זה אתם!

נועה אנוך (אמא של אורי שכבר החלימה )"