מילאנו. לי אדלקורט מאמינה באינטואיציות שלה. ב-99 אחוז מהמקרים, היא אומרת, הן הוכיחו את עצמן. להכרזות שלה על מגמה חדשה יש השלכות, ולא רק על עיצוב נטו. כשהיא מפנה את האצבע לעבר מושג מסוים וקובעת שהוא חוזר לשוק – בין אם זה צבע, חומר, או התנהגות חברתית – התעשייה מפנימה את הדברים: עיצובים מסוימים יהיו אופנתיים, מעצבי אופנה יילכו בעקבותיהם, פרסומאים ירצו להיות עם האצבע על הדופק וימכרו את הרעיונות הלאה. יש לה כוח.

 

אפשר היה להבחין בו לפני שבוע וחצי, בשולחן הארוך שנפתח כמדי שנה בגלריה של רוזנה אורלנדי במילאנו. בארוחת הערב הפרטית, שנמשכה שעות בחצר הגלריה ואליה הוזמנו החשובים והבולטים בעולם העיצוב האיטלקי והבינלאומי,

המיקום של אדלקורט סימן את מרכז השולחן. השנה אצרה שני אירועים במסגרת שבוע העיצוב, שניהם עוסקים בטקסטיל. זו המנטרה שלה בימים אלה: הטקסטיל חוזר כי הוא חייב לחזור. ככל שהטבע הולך ונעלם מהחיים המודרניים וחומרים טבעיים מאבדים את מקומם בסביבה, אנחנו מחפשים חום ונחמה, או במילים שלה: "כולנו רוצים שיעטפו אותנו".

 

גם בתערוכה שהיא אצרה לאחרונה במוזיאון העיצוב חולון, "פוסט פוסיל", העבירה מסרים דומים (כפי שאפשר להתרשם בסדרת הראיונות של מעצבים ישראלים שמופיעים בתערוכה). "פעם, לא כל כך מזמן, טקסטיל היה בכל מקום. גם בסלון", היא מזכירה. "זה נגמר בסביבות שנות השמונים, לטובת החומרים שמרכיבים היום את הסלון" – ולדעתה, יש רק סיבה אחת שתעצור את הצורך בשינוי: היא חוששת שעד שהטרנד יתחיל להתממש, לא תישאר יותר תעשיית טקסטיל. כך שהיא נמצאת במירוץ נגד הזמן, כדי שהנבואה שלה לא תהרוס את הסטטיסטיקה המצוינת שהיא נהנית ממנה עד היום.

 

כמה צעדים לפני

 

איך היא מגיעה לתובנות האלה - ניחוש מלומד, תחושת בטן או תחושה נבואית? "אני פשוט מרגישה שזה קורה", היא אומרת. "יום אחד, למשל, שאלתי את עצמי 'מה את מרגישה עכשיו'. הרגשתי שאני מכוסה. ומשם זה בא". הטקסטיל הוא כנראה חלק מהרעיון שהיא מקדמת, שמחזיר את העבר לתמונה ובונה ממנו עתיד. דימויים של חיי האדם הקדמון, מערות, אותם חומרים, יצרים בסיסיים, אדם ובעלי חיים, מגע קרוב של חומרים טבעיים.

"יום אחד שאלתי את עצמי 'מה את מרגישה עכשיו'. הרגשתי שאני מכוסה. ומשם זה בא"

 

לפעמים התחזיות שלה הן לא תחושת בטן בלבד, אלא התבוננות בטרנד שכבר התחיל לקרות – כמה צעדים לפני שכולם ישימו לב. הצורך להתכסות, למשל, מוכיח את עצמו בכל העולם. בעולם המוסלמי כמובן, שבו הרעלות מסתירות כמעט את כל גוף האשה (ואדלקורט חושבת שמוטב לאמץ את הטרנד יחד עם ההסתגלות לנוכחות מוסלמית באירופה, במקום להילחם בה), אבל לא רק בו: גם משקפי שמש ענקיים על פנים גבריות ונשיות והחזרה לכובעים, שאפשר לראות ברחובות הערים הגדולות, מוכיחים לטענתה שכיסוי והסתרה הם תופעה תרבותית חובקת עולם, וכשכדאי לשים אליה לב.

 

הרעלות מוכיחות את הנבואה. מתוך תערוכה שאצרה לי אדלקורט
הרעלות מוכיחות את הנבואה. מתוך תערוכה שאצרה לי אדלקורט

 

מבחינת ההשפעה על עיצוב הבית, היא מאמינה שטקסטיל יחזור לכל הבית: על הרצפה, על הקירות, ברהיטים. כל זה, כאמור, אם בתי המלאכה יספיקו ליהנות מהתחזית שלה לפני שייאלצו לסגור את שעריהם.

 

איזה טרנדים היא רואה בינתיים במילאנו, השנה? ריהוט דו-שימושי, לבית ולגינה, נמצא בלא מעט תצוגות - והיא סבורה שהוא מייצג רצון להכניס את החוץ פנימה, אולי לצמצם את הפער בין העולם החיצוני לזה הפרטי. היא שמה לב גם לשימוש בחבלים ובאריגה אצל מעצבים שונים שמציגים השנה, והיא מאוכזבת מכך שכמה מעצבים מובילים בחרו לא להגיע השנה ליריד עם עבודות חדשות.