ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר. ארבעים שנה. לא שנה. לא שנתיים, לא עשר שנים. ארבעים. נוגה מיבר ביציאת מצרים הפרטית שלה


בני ישראל חיו במצרים חיי עבדות. הם לא יכלו לבחור היכן וכיצד יחיו. תודעתם היתה תודעת עבדים וככזו היא מוגבלת. על מנת לצאת באמת מעבדות לחירות עליהם היה לעבור שינוי של ממש, להיפרד מדפוסים ישנים ולתרגל מחשבה חופשית ופתוחה יותר. ללא שינוי כזה לא היו יכולים לעמוד ברשות עצמם.


טרנספורמציה תודעתית שכזו מתחילה קודם כל בהתבוננות, בבחינת המציאות הקיימת ובהכרה בצורת המחשבה המוגבלת. באופן פרדוקסלי, עד שלא הופכים מודעים לגבולות המחשבה, לא ניתן לשקול אפשרויות שחורגות ממנה. אני לא יכול להיות חופשי עד שאני לא מודע לכמה אני מוגבל.


התהליך הזה של שחרור, של הפיכה לבני חורין הוא תהליך מייגע ומלא מהמורות, שאורך זמן. לפעמים אפילו ארבעים שנה. תהליך כזה דורש מרחב גדול ונקי שמסוגל להכיל שינוי מהותי שכזה. לאילו דברים אנחנו זקוקים על מנת לבצע תהליך מהותי של שינוי דפוסי מחשבה? היות ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" יצאתי אני לבצע את יציאת מצרים הפרטית שלי:

 

הלאה. אל המדבר


אני במדבר. מרחב פתוח ונקי. משהו בחום המדברי, בשקט ובמרחבים האין-סופיים שבו מכריח אותי להאט את הקצב. להתבונן. המחשבות הופכות למילים שנאמרות  ל א ט     ל א ט    ו נ ש ק ל ו ת    ש ו ב    ו  ש  ו  ב. כשאני לא רצה קדימה ממחשבה למחשבה ומתחושה אחת לאחרת, יש לי הזדמנות להתבונן. להתבונן בשיחה הפנימית בין מה שאני חושבת לבין מה שאני מרגישה, להבחין במה שמתחולל בתוכי: אני מגלה רצון עז בעשייה יצירתית ותחושה שאני יכולה להפוך את היצירתיות לעיסוק. השכל שלי מנפנף בטיעונים רציונאליים שזה לא בטוח ואולי גם לא אפשרי.


בתוך המרחב המדברי העצום הזה, אני מרגישה כמעט כמו עוד גרגר של חול. חלק משלם עצום. זה נותן לי את התחושה שיש מספיק מקום שם לכל דבר. לשכל שלי, לרגש שלי וגם לתחושות הפיזיות. במדבר אין רחשים של פכפוך מים או רשרוש של עלים להקשיב להם. אין כמעט תנועה של חיות או צמחיה להתבונן בהם. אין מה שיסיט את תשומת הלב שלי אל מה שקורה בחוץ. יש שם רק אותי, נוכחת שם, באמצע מרחב השממה להתבונן פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.


 

לנקות את הישן ולסדר את החדש

 

אני יכולה לחוש את השחרור, וההסכמה להמשיך להתבונן מאפשרת להכיל אותו בעדינות ולא לאחוז בו בחוזקה. כך הוא לא מתכווץ חזרה אל תוך הפחד. אני מתבוננת לתוך המִדבר הפנימי שבי, רחב הידיים והמחבק. התודעה שלי לא מוגבלת עכשיו. ההבחנה בגבולות מאפשרת להסיט את המבט גם מעבר להם, לאפשרויות חדשות ושונות. כשאני עושה את זה, מיטשטש הגבול הישן ואני מוכנה לסדר את המרחב הפנימי מחדש.


רגע לפני שאני מאבקת את מדפי הספרים, ונפטרת ממה שכבר החמיץ את תאריך התפוגה במקרר, אני מזכירה לעצמי שתהליך של שינוי מתחיל בהתבוננות. אפשר לפתוח את ארונות המטבח, ולהתבונן מה יש בהם, להוציא את תוכנם, לאוורר, למיין, להחליט מה מחזירים פנימה לערימה מסודרת ומה זורקים. מרחב נקי ומסודר מנצל את המשאבים שיש לנו בצורה אופטימאלית, יוצר תחושה של איזון ונינוחות, ומשאיר מקום לאפשרויות חדשות.
אז אם גם בכם דבקה הכמיהה להיות בני-חורין ואין לכם מִדבר מתחת לבית לרוץ אליו, בכל פעם שאתם רוצים לצלול לתוך תהליך של שינוי, פשוט היו מודעים למה שאתם זקוקים לו: מרחב והרבה שקט שניתן ל ה א ט   ב ו   א ת   ה ק צ ב.

ניתן להשתמש בדמיון שמרחביו אינסופיים, או לשוחח עם מישהו שיודע להקשיב, המרחב שהוא יעניק לכם בשיחה יאפשר את המקום הפתוח והנקי הזה למילים שלכם.
אל תשכחו את הסבלנות. זה עשוי לקחת קצת זמן, אבל במרחב שנכון לכם, ארבעים שנה יכולות להתכווץ גם לארבעים דקות.