הקשר ההדוק שבין מורדים לבין בד הדנים הקשוח הוא חיבור כמעט מיסטי שכל טינאייג'ר נשבה בקסמו והופך מכור לכל החיים. בדומה לחליפת העסקים, מכנסי הג'ינס מייצגים דרך חיים, המעידה על האדם הלובש אותם. התדמית ה"דנימית" התפתחה במהלך השנים והפכה מורכבת ובעלת תכונות שונות, אולם תכונה אחת מרכזית נותרה והיא סוד הקסם – מרדנות. במהלך המאה ה‭19-‬הפך הג'ינס לסמל למעמד הפועלים. העשירים נמנעו ממנו מחמת מעמדם שאפשר להם ללבוש בדים רכים יותר, אולם זה לא מנע מהבד הכחול להפוך לנכס לאומי המייצג כל מה שאמריקאי.

 

התדמית של הג'ינס כמכנסי הקאובוי האמריקאי החלה בסרטי הבוקרים של שנות ה‭.30-‬ ג'ון וויין לבש בסרט "Stagecoach" משנת 1939 את מכנסי הליוויס 501 הקלאסיים שנקראו אז אוברולס, כיוון שחוברו להם שלייקעס. הדימוי של וויין רוכב על סוסו בערבות של אמריקה יצר את המודל המוכר של הבוקר הבודד אל מול העולם המושחת, שהפך מאוחר יותר לדימוי איש המרלבורו המפורסם.

 

ג'יימס דין פינת אלביס פרסלי

 

מרלון ברנדו נחשב למורד המקורי של הוליווד, מכיוון ששבר את כל החוקים בצורת משחקו הפראית השונה מסגנון המשחק התיאטרלי שהיה מקובל עד אז. תפקידו האייקוני בסרט הקולנוע "הפראים" מ‭1953-‬ ביסס את תדמיתו כילד הרע של הוליווד, ואת הלוק שלו כסמל הנעורים החדש (למרות שהיה כבר בשלהי שנות ה‭20-‬ של חייו‭.(‬ בני נוער בכל העולם רצו להתלבש כמו ברנדו, לדבר כמוהו ולחקות את המניירות הקולנועיות שלו. הבחירה של ברנדו במכנסי הג'ינס, בחולצת הג'רסי הלבנה, המטפחת בכיס האחורי ומעיל האופנוענים הייתה החלטה מהפכנית, והוא היה מודע לכוחו של הלבוש המתריס כנגד השמרנות של אותה התקופה.

 

בשנות ה‭50-‬ לא היו לבני הנעורים ייצוג או כוח תרבותי. סמלי הסטייל של התקופה היו בשנות ה‭40-‬ וה‭50-‬ לחייהם, ובראשם המפרי בוגרט, פרנק סינטרה, דין מרטין וג'ין קלי, שייצגו את תרבות הלאונג' בלבושם המחויט. ברנדו בחר בג'ינס כפריט המועדף עליו והגיע גם לפרמיירות הוליוודיות נוצצות במכנסי הליוויס 501 השחורים שלו.

 

ההיסטריה סביב הנושא הפכה את מכנסי הג‭'‬ינס לאויב הציבור, וגרמה לכך שבמקומות רבים נאסר על בני נוער להגיע בג'ינס לבתי הספר. כך הפכו המכנסיים מסמל המיינסטרים – מכנסיים החזקים לפועל הפשוט – לסמל המהפכה, מה שלא מנע מגרף המכירות של חברות הדנים להרקיע שחקים.

 

ג'יימס דין הוא עוד כוכב הוליוודי שסימל בחייו ובתפקידיו את המרדן, אך הפעם בדגם ריידר 101 של חברת Lee. אם ברנדו ייצג רוח מרדנית של צעירים מהשוליים החברתיים, כמנהיג חבורת אופנוענים אלימה, דין ביטא את התסכול של בני הטובים החיים בתחושה של ניכור וזרות כג'ים סטארק בסרט "מרד הנעורים" (1955). על המסך הגדול הונצחו ז'קט ספורטיבי אדום, חולצת טי לבנה ומכנסי הג'ינס. ב‭2006-‬ נמכרו מכנסי ג'ינס שלבש במהלך הצילומים לסרטו השלישי והאחרון, "ענק‭,"‬ במכירה פומבית ב‭35,850-‬ דולר.

מכנסי הג'ינס הפכו לאויב הציבור, ובמקומות רבים נאסר על בני נוער להגיע בג'ינס לבתי הספר

 

הכוכב הגדול האחרון של שנות ה‭50-‬ הוא כמובן המלך, אלביס פרסלי, ונעלי הזמש הכחולות שלו. פרסלי היה המורד הכי מיינסטרימי בעולם, שהפך לאייקון סטייל. זמרים כמו מייקל ג'קסון במכנסיים הצמודים, הגרביים הלבנים, נעלי הלאופר המבריקות והרבה מצעדי הריקוד המובהקים שלו חיקו את אלביס במוצהר. בסרט "רוק בבית הסוהר" חולל אלביס רעידת אדמה כשביצע את שיר הנושא ארוז בפראות במכנסי ג'ינס צרים ושחורים, חושף גרביים צחורים ונעלי לכה. אלביס הוא שחיבר באופן סופי בין תרבות הצעירים למכנסי הדנים.

 

מכנסי ג'ינס שעשו היסטוריה. טריילר הסרט "מרד הנעורים"

 

לא למלחמה, כן לג'ינס

 

אם שנות ה‭50-‬ היו שייכות לרוק'נ'רול, שנות ה‭60-‬ היו של הביטניקים. משוררים, פילוסופים וסופרים כמו בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'ק קרואק ואלן גינזבורג כתבו שירה חתרנית והקימו מודלים חברתיים חדשים בצורת קומונות. גם לצעירים המהפכנים הללו היה קוד לבוש שניסה להיות הכי רחוק ממה שהם הגדירו "האיש בחליפת הפלאנל‭."‬ הם העדיפו מכנסי ג'ינס הדוקים, חולצות גולף, חולצות פסים, משקפי שמש כהים, כובעי בארט וסריגים גדולים. סמלי הז'אנר היו האמן אנדי וורהול והמוזה שלו אידי סג'וויק וגם לו ריד וניקו, חברי להקת וולווט אנרגראונד, שלבשו מכנסי ג'ינס צמודים, מגפיים, חולצות טי שחורות ובלייזרים מקורדרוי, בזמן שהופיעו במועדונים חשוכים על אדי אל.אס.די.

 

תנועת ההיפים אימצה גם היא את הדנים כחלק מהאג'נדה. בני הדור התייחסו אל הדנים כאל קנווס שעליו פרטו את משנתם החברתית ודרכו זכו לביטוי אישי. התדמית החופשית התעצמה כשתלמידי קולג' הפכו את המכנסיים למדים בזמן ההפגנות למען זכויות האדם, וכששרפו את צווי הגיוס לווייטנאם. המהלך החברתי הגיע לשיאו בפסטיבל וודסטוק ב‭.1969-‬ ההיפים של אז לא היו רק אנשי שאנטי חייכנים, אלא בעלי תודעה פוליטית. בסגנונם הושפעו מהלבוש הצועני האקלקטי ושילבו וסטים מעור עם חולצות שיפון פרחוניות, סרטי שיער, משקפיים עגולים וג'ינס מתרחב בגזרת פעמון.

 

דור המורדים הבא היה הפאנק והרוק, שהתחיל כהתקוממות כנגד החומרנות של תרבות המיינסטרים של שנות ה‭.70-‬ בגדים פשוטים שנקנו בחנויות יד שנייה הפכו לסטייל של מוזיקאים כמו להקת הרמונס ופטי סמית. פאנק הוא הדחייה של כל דבר המתקשר לטעם טוב, ודברים מוזרים החלו לקרות לג'ינס הישן והטוב. הוא נקרע, הוכתם ונשטף באקונומיקה. חוברו אליו סיכות ביטחון, שיער צבוע בתספורת מוהוק ואיפור שחור.

תנועת ההיפים אימצה את הדנים כחלק מהאג'נדה. הם התייחסו אל הדנים כאל קנווס שעליו פרטו את משנתם החברתית ודרכו זכו לביטוי אישי

 

האנשים האחראים ללוק הפאנק הם המעצבת ויוויאן ווסטווד והאיש רב הפעלים מלקולם מקלארן. מקלארן, שהיה מנהלן של הלהקות הסקס פיסטולס והניו יורק דולס, היה בעליה של חנות קטנה בלונדון שנקראה ‭,Let it Rock‬ אולם לאחר ההיכרות עם ווסטווד הוחלף שמה ל-Sex והיא הפכה למֶכָּה של נוער הפאנק. בחנות עיצבו השניים ג'ינסים במראה הפאנק הקלאסי מפריטי יד שנייה אותם גזרה ווסטווד, צבעה והוסיפה אבזמים, סיכות ביטחון ובדי משבצות. ווסטווד הפכה למלכת הפאנק ועד היום היא משלבת מוטיבים של פאנק בעיצוביה, כמו בקולקציית הג'ינסים האחרונה שעיצבה יחד עם המותג ‭.Lee‬

 

ג'ינס פרום דה בלוק

 

בשנות ה‭90-‬ החלה לפרוח תת תרבות שניצניה נעוצים בתת תרבות הברייקדאנס והגרפיטי שנולדו בשנות ה-80 ושהוגדרה כהיפ-הופ או גנגסטה ראפ. ראפרים מפורסמים וחברי כנופיות, כמו חברי ‭,Run DMC‬ ביסטי בויז, טופאק, סנופ דוג, אם.סי האמר, מיסי אליוט ואמינם, שרו על דיכוי חברתי, עוני ופשע והחלו ללבוש את ג'ינס הבאגי יחד עם חולצות אוברסייז, רשתות ראש, שרשראות, טבעות ענק וכובעי מצחייה הפוכים. רבים מהקודים האופנתיים שהומצאו בשכונות הגיעו מארגוני פשע ומאסירים. גזרת הבאגי למשל, התפתחה בגלל העובדה שאסירים לבשו מכנסיים גדולים ממידותיהם ולא הורשו להשתמש בחגורות מסיבות ביטחוניות. את הג'ינס קיפלו רק ברגל אחת עד הברך, כדי לחשוף קעקועים שהם סמלי כנופיות. גינוניהם האופנתיים אומצו גם על ידי בני הנוער הלבנים.

 

תת תרבות של סקייטרים הושפעה גם היא מהסגנון, וראפרים לבנים נוספים החלו לצוץ ולהתלונן על מה שמפריע להם בתרבות האמריקאית, תוך כדי לבישת הג'ינס הענק וחשיפת תחתוני המעצבים שלהם. מארקי מארק (מארק וולברג) למשל, בפרסומת האייקונית שלו עם קייט מוס לתחתוני קלווין קליין בלוק שהפך להיסטוריה.

 

סופר סקסי. קייט מוס ומארק וולברג לקלווין קליין
סופר סקסי. קייט מוס ומארק וולברג לקלווין קליין

 

הקבוצה המרדנית האחרונה לקראת תום המילניום היו ילדי הגראנג' של שנות ה‭.90-‬ מלך הסטייל הוא כמובן הישו של התקופה, קורט קוביין, שיחד עם קורטני לאב, אשתו, אפיין את הלוק של סצנת הגראנג' הסיאטלית. מילה בעלת חמש אותיות שמייצגת לכלוך, זוהמה וטראש הפכה לסמל לסגנון מוזיקלי, הצהרה אופנתית ותופעת פופ מרדנית חדשה. מגזיני האופנה של תחילת שנות ה‭90-‬ צדו את מאפייני הזרם: חולצות פלאנל משובצות וסוודרים גדולים בניחוח חנות צדקה. הסגנון קיבל את הגושפנקה ההוליוודית בסרט "סינגלס‭"‬, והמעצב מארק ג'ייקובס עיצב קולקציה למותג פרי אליס בהשראת הלוק הגראנג'י והפך לגורו הסגנון.

 

כיום יש לג'ינס מקום של כבוד בכל מגזרי החברה, התנועות הפוליטיות ובירות האופנה (מלבד בכנסת ישראל, שהפכה את הג'ינס ללבוש לא חוקי במתחם כבר לפני כשנתיים, ביוזמתה של היו"ר דליה איציק‭.(‬ כל סוגי הגזרות, הסגנונות והפיתוחים מקבלים מדי עונה פרשנות מחודשת ומאומצים על ידי צעירים ומבוגרים כאחד. מלבד היותו סמל של מרדנות, הג'ינס בתפקידו המקורי כמכנסיים לפועלים הופך להיות פריט המלכד יחד אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, המגזרים, הדתות והלאומים לכדי אהבה אחת פשוטה ונצחית לקסם הכחול.