כשנעמי פארן הגיעה לועד המקומי בבית יצחק, מושב ליד נתניה וביקשה תקציב כדי להקים מקהלת ילדים שתהפוך לאחת המקהלות המובילות בארץ, אמרו לה 'עזבי תקציב, מקהלה זה שרים בכיף. מספיק שיהיו כמה ילדים שיוכלו לשיר בחגים על הבמה של הכפר'.

 

"למקהלה כמו שחלמתי, צריך הרבה ילדים", היא אומרת בחצי חיוך. "והיה לי חזון ברור שהמקהלה הזו תעשה קונצרטים בכל העולם ותהיה מאוד נוכחת בארץ. אמרתי להם שאני מוכנה לעשות את זה בלי שישלמו לי בהתחלה, אבל צריך תקציב לפסנתרן ומקום".

 

פארן הלכה הביתה אל האדם שאיתו התחתנה ובזכותו – או באשמתו – הגיעה למושב מלכתחילה. "אמרתי לו שזה כפר של ייקים - איך יכול להיות שהם לא רוצים מקהלה? והוא אמר 'לכי תעשי את זה ברעננה. שם זה יעבוד'. אבל אני התעקשתי כי הרגשתי שצריך לעשות את זה כאן, בבית. ואז עשינו חזון של עשר שנים קדימה – מה צריך לעשות, מה השלב הבא. השגנו תרומות והתחלנו לעבוד באולם של הכפר".

 

 

אני מאמינה בכח של השירה כעושה פלאים. אני רוצה שכמה שיותר ילדים ישירו
בדיוק 25 שנה אחר כך ועם רזומה של עשרות הופעות וקונצרטים בארץ ובעולם, פארן יכולה להרשות לעצמה להתפאר. מקהלת מורן, אותו חזון קטן, מונה היום כ-250 ילדים מגיל ארבע ומעלה שמגיעים מכל הארץ כדי לערוך חזרות. "שם המשחק הוא בהירות", פארן מנסחת את הסוד. "בעיקר עם ילדים, שיעופו לאן שרק תקחי אותם. ראיתי באופן מאוד מוחשי את מה שחלמתי לעשות ובגלל שאני כל כך מכוונת, לפעמים גם מבקרים אותי על זה – 'היא מוכנה לעשות הכל' – זה עבד. זו אמונה עמוקה מאוד, כמו דת כמעט. אני מאמינה בכח של השירה כעושה פלאים. אני רוצה שכמה שיותר ילדים ישירו".

 

הקול הכי פשוט

פארן, 58, נולדה בקריית אונו ועברה לבאר שבע כילדה שלומדת פסנתר אך לא מאמינה שתעסוק במוסיקה. בגיל 20, לאחר שהתחתנה, החלה ללמוד הוראת מוסיקה במכללת לוינסקי וניצוח באקדמיה בתל אביב, ולאחר מכן עבדה כמורה למוסיקה בבית הספר היסודי בבית יצחק. שם אספה מכל השכבה את המוכשרים ביותר וקיבצה אותם לכיתה מיוחדת.

 

"אני מאמינה בכח של השירה כעושה פלאים. אני רוצה שכמה שיותר ילדים ישירו"
אט אט התפתח חלום המקהלה על פי המודל האירופאי. כדי להבין מה היא מדמיינת, פארן החלה מתרוצצת בין מקהלות בגרמניה, ביניהן נערי טלץ המפורסמים שבבוואריה והצטרפה לחזרות כשומעת חופשייה. "החזרות של טלץ, מקהלה של 170 בנים צעירים, הן מאוד מיוחדות. בזמן החזרה פתאום ראיתי אצבעות מתרוממות באוויר, כל פעם מילד אחר. המנצח שלהם סיפר לי שזו המודעות שלהם לשגיאות. כל פעם שמישהו מצביע זה סימן שעשה שגיאה. אימצתי את זה גם. ככה היה כל הטיול, כל פעם מצאתי מקהלות אחרות לצפות בהן וכך למדתי".

 

למה דווקא מקהלה?

"כילדה לא דיברתי מספיק. גדלתי בבית לא פשוט, הוריי התגרשו מאוחר יותר ומשהו בקול הפנימי שלי לא בא לביטוי. ניגנתי בקלרינט ופסנתר, אבל משהו בהבעה שלי פשוט לא הגיע. אני חושבת שהמפגש עם הילדים גרם לי להבין שיש כח מיוחד שאני יכולה להוציא מהם, את הקול האישי שלהם. משם יצאתי לדרך. רציתי להקים מקהלה שתהיה עם יכולת הבעה מאוד מיוחדת, שאראה את האושר של הילדים כשהם שרים ושנשפיע על ילדים אחרים דרך השירה שלנו, שנגרום להם לרצות לשיר. קול הוא משהו בלתי אמצעי. זה לא כלי מוסיקאלי שצריך לחפש את הסאונד שלו. זה נמצא אצלנו בגוף. זה הכי פשוט".

 

לעבוד עם ילדים, למען ילדים

את הפשוט הזה פארן לוקחת גם אל ילדים שנמצאים מחוץ למסגרות הרגילות. "יום אחד לקחתי 20 ילדים מהמקהלה לבית חולים שניידר. עמדנו בחדר המרכזי של המחלקה האנקולוגית וכמה ילדים יצאו אלינו, אבל אחרים לא יכלו לקום מהמיטה. אמרתי למקהלה שאנחנו חייבים להיכנס פנימה. נכנסנו לחדרים ועברנו מיטה מיטה, פשוט עמדנו מול המיטה ושרנו. ילדי המקהלה שאלו איזה שירים הם רוצים ומה שהחולים ביקשו, הם שרו. חלק מהחולים קמו מהמיטות והתחילו לעבור איתנו מיטה ומיטה... הביקור הזה הפך לסמל. כשראיתי שאנחנו כבר מקהלה באמת, כבר הופענו עם הפילהרמונית, כבר נסענו לחו"ל, מה לא - שאלתי את עצמי מה עכשיו? מה עוד אפשר לעשות? שניידר עשה לי את הסוויץ'. שם הבנתי שאנחנו צריכים לעבוד למען ילדים ועם ילדים".

 

פארן לקחה איתה את הפסנתרן שלה והלכה למוסד לילדים בסיכון בעין ורד, היכן ששוהים ילדים המוגדרים כעבריינים או כאלה שעברו התעללות. "הילדים בפנימיה קפצו והשתוללו, תפסו כיסאות, הרביצו. לא ידעתי איך לעבוד איתם. שבוע אחר כך הבאתי כמה בנות מהמקהלה והושבתי אותן עם הבנים. ברגע שהבנות פתחו את הפה והשמיעו את הצליל שהן מוציאות ואת הדיוק הזה שלהן, אני לא אשכח את המראה. הבנים היו בהלם. לא צעקות ולא אלימות ולא כלום. ואז התחלנו את הביחד - הגענו אליהם כל שבוע והם שרו ביחד. שניים מהבנים בפרויקט הזה הפכו לזמרים של ממש אחרי שעזבו את המוסד".

 

מול המרכז בו מתאמנת המקהלה נמצא מועדון דנה, מועדון חברתי לבעלי צרכים מיוחדים. כשהשעות של החזרות והמועדון התנגשו, הילדים של מועדון דנה היו מגיעים אל המקהלה ומציצים פנימה, לראות מי שר. "הם מסתכלים דרך החלון ופעם אחת פשוט הזמנתי אותם פנימה. גם פה עבדה אותה השיטה – להושיב את הילדים של מורן בין הילדים המיוחדים, כך שכולם הופכים להיות אותו הדבר. ברגע שאתה מרגיש את הקבלה הזו שיש סביב, שנשפכת אליך מכל כיוון, ואתה יכול לזייף וזה יהיה בסדר, מתחילה אינטראקציה מדהימה בחדר. לא צריך תווים. פה המשחק הוא הכי טבעי, הכי פשוט".

 

פארן ביקשה מהילדים לכתוב מילים ושיחד ילחינו אותם. היא מתחילה לזמזם את אחד השירים שכתבה ילדה מבית הספר לחינוך מיוחד. "איזה יופי. יש לנו מקהלה, כמה נחמד לשיר בלה-לה-לה", שאיתו נפתחים מאז כל הקונצרטים של הילדים. המקהלה המשותפת – של ילדי מורן ה'נורמטיבים' יחד עם ה'מיוחדים', החלה להופיע יחד ולחשוף מקהלות נוספות לרעיון. "עכשיו הפילהרמונית הזמינו אותנו לשיר איתם כדי להראות את החיבור בין הילדים ולעורר השראה במקהלות אחרות. אם כל מקהלות הילדים בישראל יאמצו קבוצות מיוחדות לתוכן, יכול לקרות דבר מדהים. חלק מהילדים האלה חיים בסגירות בתוך עצמם ודבר כזה מאפשר להם להיפתח לעולם ולהיפגש".

 

היו רגעים קשים בדרך?

"היו רגעים שחשבתי שאולי עדיף לעבור למקום אחר וגם פתחתי מקהלה ברעננה וניצחתי עליה. בכפר עוד לא מאפשרים לנו לגדול כמו שהיינו רוצים, אין מספיק הבנה, אבל הדברים יסתדרו. החלום שלי הוא להקים בית לשירה, אולם איכותי אקוסטית, לצד בתים נוספים שיהפכו לבית שלנו עם יכולת להביא אמנים מחו"ל ולערוך כנסים וקונצרטים. זה צריך לקרות. אני מאמינה שבשנים הקרובות זה יקרה".

 

כדי לשמור על הבהירות הזו, פארן נוסעת להודו פעם בשנה, לבדה כתרמילאית, מקפידה לנשום הרבה וגם ללמד את הילדים להשתמש באוויר כדי לחיות טוב – והכי חשוב, ביצירתיות שלהם. "הרי כולנו יצירתיים. תמציאו את החדש, את הדבר שאתם אותנטיים בו. שאתם לא נכנסים לאיזה שטנץ שכולם הולכים בו. תמציאו ולכו על החלומות שלכם. אל תוותרו".

 

בתמונה למעלה, מקהלת מורן בפעולה (צילום: מיכאל כהן)